מאסר כאמצעי וכעונש החל לבצבץ על שולחנם של היהודים לאור הקמת המדינה וכוחות הביטחון. בשל כך, מבקשים החכמים להדביק את קצב התפתחות הממשלה ואגפיה ולהקביל בינה לבין חוקי התורה. הרב אליעזר יהודה וולדינברג משנס מותניו וסוקר את היבטיי היהדות בשימוש מאסר כאמצעי וכעונש בשימת עבריינים בבית סוהר.
הרב אליעזר יהודה וולדינברג, מחבר השו"ת 'ציץ אליעזר', חבר בית הדין הרבני הגדול, זוכה פרס ישראל לספרות תורנית ופרס הרב קוק.
המאמר התפרסם בקובץ 'התורה והמדינה', קובץ ב' תש"י.
תקציר:
- מאסר עד לבירור.
- בעונש מיתה או גם מלקות.
- במקרה שעדיין אין עדים כלל.
- הוצאה בעבות עד המשפט.
- מאסר בתורת אמצעי כפיה.
- בדיני ממונות.
- עבור אי תשלום חוב.
- עבור אי תשלום מסים.
- מאסר בתור עונש.
- עד למוות או קרוב לזה.
- לזמן מסוים.
- סוגי תא מאסר.
- סיכום.
- מי שעבר עברה שמתחייבים עליה מיתה יש חיוב לאוסרו מיד עד לבירור המשפט, ואפילו אם טעון עוד בירור אם עצם העבירה היא בכלל כזאת שחייבים עליה מיתה.
- אפילו אם הנאשם ממציא ערבות מספיקה שלא יברח ויופיע בזמנו למשפט, אין לשחררו בערבות.
- רשות המאסר ישנו משעה שבאו עדים לפני בית דין ואמרים שראו לפלוני שעבר על עבירה פלונית, ואע"פ שעדיין לא קבלו בית הדין את עדותם ולא חקרו אותם. אבל אם לא באו עדים אלא שיצא קול שפלוני עבר עבירה פלונית, אין רשות לבזותו ולאוסרו על סמך זה בלבד.
- נאשם שאינו מקיים מה שהוטל עליו על פי צו בית דין, יש לבית דין כוח לאוסרו בתורת אמצעי שיקיים מה שהוטל עליו.
- יש אומרים שאין לאסור עבור אי תשלום חוב אפילו שיש לו ללווה נכסים ואינו רוצה לשלם. ויש אומרים, והיא דעת רוב הפוסקים, שבאופן זה מותר לאוסרו. ורק כשאין לו לשלם אין לאוסרו. אם לא שנשבע הלווה על כך בזמן ההלוואה וקיבל על עצמו שאם לא יפרע יאסרוהו.
- גם כשאין ללווה לשלם אעפ"י שמן הדין אין לאוסרו, מכל מקום יש יכולת לתקן תקנה שיוכלו לאסור אף במקרה כזה, כשרואים בתקנה זו תקנת-השוק מפני הרמאים ושלא לנעול דלת בפני הלווים. מכל מקום כל שידעו בבירור שהלווה שלפנינו הוא אדם נאמן ותמיד נשא ונתן באמונה, וכעת יד ה' הייתה בו שירד מנכסיו וכיוצא בו אין לאוסרו.
- אפשר לחוקק חוק לאסור עבור אי תשלום מיסים.
- ההורג נפש במזיד ולא היו שם עדים רואים כאחת או שלא התרו בו או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות. אף שבמקרה כזה אין הוא מסור ביד בית דין לפסוק עליו עונש מות, בכל זאת לא ינקה, אלא אוסרים אותו בחדר צר שהוא מלא קומתו ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיו ויחלה ואח"כ מאכילים אותו שעורים עד שכריסו נבקעת מכובד החולי.
- השוכר בן אדם להרוג חברו, וכל כדומה לזה שגרם לו הריגה, השוכר והמסבב אינו מתחייב במיתת בית דין. אבל אם רצה המלך להורגו בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין צורך להורגו בגלל צורך השעה, בכדי לגדור הפרצה יכולים גם כן להורגו.
- אם לא הרגו המלך, וגם לא ראו בית דין צורך שעה לכך, בכל זאת לא ינקה השוכר בעונש חמור אלא בית דין חייבים להכותו מכה ברה הקרובה למיתה ולאוסרו במצור ובמצוק שנים רבות ולצערו בכל מיני צער. והכל כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים לא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לומר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ויפטר.
- יש כוח ביד הדיין לפסוק על עבריין עונש מאסר, ולפי הצורך אף להכניסו בצינוק.
- כל מיני העונשים שהדיין פוסק צריך שיהא מעשיו לשם שמים ולא יהא כבוד הבריות קל בעיניו.
קישורים:
הרב אליעזר יהודה וולדינברג באתר ויקיפדיה.
'התורה והמדינה' קובץ ב', תש"י באתר hebrewbooks.
מקורות נוספים:
הרב אליהו בקשי דורון, "מאסר כעונש לאור היהדות", תשמ"ב (1982).
הרב חיים דוד הלוי, "עונש המאסר בהלכה", תש"מ (1980).
הרב חיים דוד הלוי, "מעצר חשודים לאור התורה", תש"מ (1980).
הרב מרדכי שלפוברסקי, "בית האסורים כעונש", התורה והמדינה קובץ ד', תשי"ב (1952).
לקריאות והרחבות נוספות:
