המתת חסד היא אחת השאלות הקשות באתיקה רפואית. המתת חסד פירושה זירוז המוות לחולה סופני בכדי לשים קץ לסבלו. דרכים שונות ישנם בהמתת חסד וכולם שנויות במחלוקת בין בני האדם אם להתיר או לאסור. אחת הדרכים היא לעשות פעולה אקטיבית בכדי לזרז את מותו של החולה, ואפשרות אחרת היא להימנע מלתת לו תרופות שמאריכות את ימיו. בעקבות רוחות נושבות בזירה העולמית סביב הסוגיה ראו חכמי ישראל לשבת על המדוכה ולרשום מהי השקפת התורה.
מאמרו של הרב נתן צבי פרידמן, חבר ועדת החינוך של הרבנות הראשית לישראל וחבר המזכירות של חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי. מבין ספריו אנציקלופדיה אוצר הרבנים: תקופת הרבנות ד’ תש"ל – ה’ תש"ל.
המאמר התפרסם בקובץ 'התורה והמדינה', קובץ ה-ו תשי"ג-תשי"ד.
תקציר:
- דן במקרב מיתת הנוטה למות בגדרי ההלכה במעשה או ב'שב ואל תעשה'.
- מברר האם יש חובה לבקש ולחפש תרופות שיאריכו ימי החולה.
- מה הדין בחולה אנושות האם גם בו יש חשיבות לחיי שעה.
- מחדד מה כוונת לשון חכמים "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות".
קישורים:
'התורה והמדינה' קובץ ה-ו תשי"ג-י"ד באתר hebrewbooks
מקורות נוספים:
מכון שלזינגר – הנוטה למות. מתוך האנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת הרב פרופ' אברהם שטיינברג.
