דף הבית » המשרד להגנת הסביבה » ציד ספורטיבי בישראל

ציד ספורטיבי בישראל

האם ידעתם שבמדינת ישראל מתקיים ציד ספורטיבי, כלומר ציד רק לשם הספורט? מהי עמדת היהדות כלפי ציד בעלי חיים לשם הנאה וספורט. סוגיה זו מביאה אותנו לדון בהיבטי היהדות בכמה תחומים: התנהגותית; אקולוגית; צער בעלי חיים ואיסור בל תשחית.

פתיחה

ציד ספורטיבי הנו נחלת תרבותם של מדינות, מנהיגים ותרבויות שונות בעולם. ניתן למצוא בספרות הסוקרת את תרבויות העבר ולאו דווקא ימי קדם על ציד לשם התמקצעות בכלי נשק, התמקצעות בצלפות, שעשועי מלכים, ציד לשם מסחר ועוד דוגמאות המלמדות אותנו על תרבות בני האדם ותרבות הציד בעולם. ברם, מאז העת החדשה החלו ניצני ההתנגדות לתרבות זו ואט אט התגבשו בעידן המודרני לאסור נוהג זה בחוק בהרבה מדינות. גם במדינת ישראל בשנת 2011 יצא לדרך ניסיון ראשון על ידי רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה שביקשו לערוך תיקון רחב ומקיף לחוק הגנת חית בר הכולל בתוכו להפסיק ולאסור ציד ספורטיבי במדינת ישראל. הניסיון לא צלח והתוכנית כמעט נגנזה. לפני כשנתיים, בשנת 2020, הוקם קמפיין ביוזמת החברה להגנת הטבע, תנו לחיות לחיות ואנימלס, המבקש שוב להפסיק את הציד הספורטיבי בישראל. הם הקימו אתר לשיתוף הציבור ליצור עצומה בכדי להעביר חוק האוסר על ציד לשם ספורט בישראל.

בעלי הקמפיין הצליחו לגייס אליהם חברי כנסת כמיקי חיימוביץ' (כחול לבן) וקטי שטרית (הליכוד) ועוד כ- 17 חברי כנסת חלקם היו בקואליציה וחלקם היו מהאופוזיציה והגישו באוגוסט 2020 את הצעת החוק, שמטרתה ביטול הציד "הספורטיבי" בישראל והחמרת הענישה על ציד בלתי חוקי. הצעת החוק טרם עברה ועדיין לא נעשה שום תיקון בחוק הקיים המתיר ציד ספורטיבי בעונת הציד.

חוק הגנת חית הבר

כשבע שנים לאחר שהוקמה הממשלה הראשונה, בשנת 1955, מחוקקים את החוק שכשמו כן הוא האמור להגן על חיות הבר הגדלות, חיות ומתרבות בשטח ישראל. וכך נכתב בחוק:

כפי שניתן לראות החוק מאפשר על ידי רישיון ציד שמוענק על ידי המנהל¹ לצוד בעונת הציד שגם היא קבועה בחוק ומתקיימת בין 01/09 ל- 31/01 בכל שנה. בעונת הציד יכול כל מי שהוענק לו רישיון ציד לצאת ולצוד להנאתו כפי החוק המגדיר מה מותר לצוד, מתי וכמה:

לפי מסמך שהתפרסם באוגוסט 2017 על ידי לשכת מנכ"ל רשות הטבע והגנים שבו נקבע על ידי הממונה למכסת רישיון ציד לשלש השנים הבאות מספר מכסת רישיונות הציד עמד על 2,365.

לאחר שסקרנו והצגנו את עמדת החוק לעת עתה ואת עמדת חלק מהציבור בישראל כלפי התר ציד ספורטיבי הווה ונתבונן כיצד חושבת התורה בסוגיה כפי שמצטיירת מהספרות התורנית.

צייד בתנ"ך

כאשר נחפש בתנ"ך אנשים שהוגדרו כציידים לא נמצא כי אם את נמרוד ועשיו. הראשון שמצאנו שהעידה התורה עליו שהיה צייד הוא נמרוד שנאמר ²:

ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד לִפְנֵי ה' עַל-כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'.

וכתבו מקצת מפרשים שהיה צד הבהמות ומקריבן לפני השם, והוא החל להראות גבורתו על החיות³.

ועל עשיו כתוב:⁴.

כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

וראינו שיצחק שולח את עשיו לצוד עבורו ציד⁵:

ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה (צָיִד)…וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.

נמרוד ועשיו הנם היחידים שהתורה כינתה אותם ציידים. הגדרת התורה את נמרוד ועשיו כציידים מעידה על עיסוקם וכנראה כעיסוק מרכזי בחייהם ובמהותם ⁶. אולם אין כל רמז במקרא שמדובר בציד לשם ספורט, סתם להנאה. גם לא מוכרח ממקורות אלו כי יש פסול בהיבט היהודי בציד בעלי חיים כאשר מדובר בצורך קיומי לפרנסה או מזון. דווקא מבקשת יצחק אפשר להוכיח שמותר לצוד לפי התורה שכן יצחק מבקש מעשיו שילך לצוד לו, ואם דבר זה היה פסול, יצחק לא היה מבקש זאת מבנו עשיו⁷. בנוסף לכך, מצאנו ביטוי בתורה המצייר אפשרות שגם בני ישראל ציידים⁸:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר".

בשני מקרים אלו מדובר בצורך קיומי לאכילה שהרי כתוב "אשר יאכל" ואנו רואים שהתורה נוקטת בלשון צידה מה שמראה שאין התורה שוללת את עסק הצייד לכשעצמו כאשר הוא לקיום האדם כדלקמן. כן ניתן לעדן מעט את הציד הזה ולומר שאין הכוונה שצדים ממש כדרך הציידים בחץ וקשת כבימי קדם או ברובה בימינו משום שמדובר בבעלי חיים שרוצים לאכול ולפי חוקי היהדות תקיעת חץ או כדור בבעל חי מטריף אותו ופוסל אותו מאכילה ומעשה זה יחשב להשחתה. לכן, נראה שכוונת הצידה בפסוק זה "יצוד ציד" כלומר תפיסת בעל החיים בדרך שלא פוסלת אותו מאכילה כגון ביד, רשת, כלוב וכדו' ומדובר בבעל חיים שלא ברשותו⁹ או שברשותו¹⁰. האפשרות שהחיה יכולה להימלט ולברוח במרחב שבו היא נמצאת וצריך לצעוד בכדי לתפסה נחשבת צידה בלשון התורה וההלכה כנלמד מהלכות שבת¹¹, לכן המילה 'ציד' בתורה מתפרשת גם באופן שאדם יוצא לחצרו בכדי לתפוס את התרנגולת. מכל מקום מן המקרא לא עולה שלילה בציד לשם קיום חיי האדם ¹².

ציד בספרות חז"ל ופרשנות ימי הביניים

נראה שצייד לצורך פרנסה היה נוהג בימי החכמים ואפשר להניח שעוד קודם לזה בקרב היהודים כפי שעולה מן המשנה הדנה בהיתר סחר בבעלי חיים טמאים שעלו לציידים אגב צייד בעלי חיים טהורים¹³:

צדי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין, מותר למוכרן.

אילולא היו נוהגים להתפרנס מצייד והדבר לא היה רווח לא היה צורך לומר הלכה מעין זו. השמעת הדין במשנה ערוכה מלמדת אותנו על תפוסי ההתנהגות היומיומי שהיו בימיהם. היו יהודיים שמקצועם היה לצוד בעלי חיים. לא מצאנו במשנה או בתלמוד אפשרות לאסור צייד לצורך פרנסה. היתר סחר בבעלי חיים טהורים ואיסור בטמאים לצורך פרנסה מבואר בספרות ההלכה על כן לא ראיתי להאריך בזה רק להביא מכאן ראיה שגם יהודיים היו צדים לצורך פרנסתם.

כן דנו הפוסקים בדרך הצידה כבידיים, רשת, חץ וקשת, רובה וכדומה כדלקמן.

על אף שבמקרא לא מצאנו אזכור העוסק בצידה לשם ספורט גם לא מנמרוד ועשיו כן מצאנו מעשה בתלמוד הפותח עיון, ומעשה שהיה כך היה:

אמר רב יהודה אמר רב: 'לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון' שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל.
אמר לפניו: רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אומרים אלהי דוד?
אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי [אותם ניסיתי ועמדו בניסיון, אותך לא ניסיתי].
אמר לפניו: רבש"ע בחנני ונסני שנאמר: "בחנני ה' ונסני וגו'".
אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך. דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה [אנסה אותך, ואעשה איתך דבר שלא עשיתי איתם. להם לא הודעתי במה אנסה אותם ואילו לך אני מודיע שאנסה אותך בדבר ערווה].
מיד, "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וגו'" (ש"ב יא, ב). אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע. "וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד".
בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [בת שבע הייתה חופפת את ראשה בתוך כוורת (חדרון עם מחיצות)].
אתא שטן אידמי ליה כציפרתא [בא השטן ונדמה לדוד כציפור], פתק ביה גירא פתקה לחלתא איגליה וחזייה [ירה דוד חץ, פגע במחיצה והפילה והתגלתה בת שבע בזמן שרוחצת וראה אותה דוד].
מיד, "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.
סנהדרין קז ע"א

מעשה דוד המלך לשלוח חץ בכדי לצוד את הציפור מזכיר מעט את דרכם של מלכים בימי קדם שהיו צדים לשם ספורט. מעשה זה אינו מובא בתנ"ך כי אם בחז"ל. ביטוי זה "פתק ביה גירא" שנאמר על ידי חכמי התלמוד כלפי דוד המלך כמובן מאליו שאין בו פגיעה בכבוד דוד המלך, מלך בישראל, שעשה מעשה (ציד בחץ וקשת) שלכאורה נוגד את רוח היהדות גם כן יכול להצביע על דפוסי חשיבה ותרבות שנהגו בהם יהודים בימי קדם כציד ספורטיבי. ברם, סיפור זה עוד צריך תלמוד משום שאפשר לומר שאין בהכרח ללמוד מסיפור זה על תפוסי התנהגות של החברה הישראלית דאז, שגם יהודיים נהגו בציד ספורטיבי בימי קדם, משום שניתן לסייג ולומר:

א. מדובר במלך ולכן אפשר שרק מלכים נהגו.

ב. מדובר במקרה חריג בו הבורא מנסה מלך בישראל ולכן 'כללי המשחק' שונים ולא בהכרח יכולים להעיד על המציאות ותפוסי התנהגות שהיו רווחים אז.

ג. ניתן לומר שכל המעשה מהליכתו על הגג בלילה, שהשטן נדמה לו כציפור, ירית החץ וכו' הכל היה חלק מהניסיון ודוד שגג עוד מתחילת המעשה בשיקול דעת מוטעה ומוסת ולכן גם ירית החץ היה חלק משגגתו ואין ללמוד מזה.

ציד על ידי כלבים

מקור אחר בתלמוד מצביע על התנגדות ציד לשם ספורט כפי שנשמע מאחד מחכמי התלמוד, רבי שמעון בן פזי, שדרש את הפסוק הראשון מתהילים¹⁴: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. פרשנותו של רש"י, מחכמי צרפת במאה-10, מבארת כוונתו שממנה נראה שמתנגד לציד לשם שעשוע על ידי כלבים¹⁵:

דרש ר' שמעון בן פזי: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים. "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" זה שלא עמד בקנגיון….
- רש"י – קיניגון. צידת חיה על ידי כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה.

משמעות דרשה ופרשנות זו מצביעה על התנגדותו של אותו חכם לשעשוע שהיו נוהגים בימי קדם לשלוח כלבים לצוד בעלי חיים לשם שעשוע. אולם, ממקור זה נראה שכל ההתנגדות לציד זה הוא משום שהוא לספורט ושעשוע ולא לצורך קיומי כאכילה או פרנסה.

האם ניתן לצוד לצורך פרנסה על ידי כלבים לאור היהדות?

שאלה זו מביאה אותנו לאזכור נוסף של ציד ע"י כלבים שמצאנו בפרשנותו של רש"י למשנה במסכת שבת¹⁶:

במה בהמה יוצאה…וכל בעלי השיר יוצאין בשיר….[פירוש: בעלי חיים שיש להם קולר בצוואר]
- רש"י – וכל בעלי השיר. כגון כלבים [של] ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי.

וכן כתב רש"י על דברי רבי ישמעאל שאמר: מגדלי כלבים כופרין…¹⁷.

רש"י – קטנים וננסים הם. לשון אחרת, כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין.

השלכות פרשנותו של רש"י מגיעות 200 שנה מאוחר יותר, במאה ה-13, כאשר כותב רבי יצחק בן משה, מחכמי וינה שבאוסטריה, בספרו ההלכתי "אור זרוע" ¹⁸ שמשמע מרש"י כי מותר לצוד על ידי כלבים:

גבי כל בעלי השיר דיוצאין בשיר ופירש"י כגון כלבים ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לאו הכי [שאם לא כך] הוי השיר משאוי [השיר נחשב למשאוי ואסור לצאת אתו בשבת]. מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין לא יראה בשמחת לויתן דאמרינן [שאמרו] בפרק קמא[ראשון] דעבודה זרה ובדרך חטאים לא עמד…..ואמרינן בויקרא רבה פרשת ויהי ביום השמיני פרשת ר' פנחס: בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, כל מי שלא ראה קניגי של אומות העולם בעולם הזה זוכה לראותן לעתיד לבוא.
ס' אור זרוע, הלכות שבת

נראה שהאור זרוע למד מדברי רש"י שמותר לצוד חיות על ידי כלבים כאשר הצידה אינה לשם שעשוע ואילו לשם שעשוע גם רש"י מתנגד כדרשת רבי שמעון בן פזי. רק שהוא כותב הסתייגות והתנגדות לציד זה גם שלא לשם שעשוע מנימוק דתי אמוני המבטא השקפה יהודית שמבטיחה גמול טוב מאת הבורא בעתיד למי שיקיים את חוקי התורה.

זמן לא רב אחרי רש"י, במאה ה-12, כותב הרמב"ם, מחכמי ספרד, בספרו ההלכתי 'משנה תורה' דברים דומים המורים כי היו צדים ומותר לצוד על ידי כלבים:

המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפס הרי זה תולדת הצד, וחייב. וכן העושה כדרך הזו, בעופות.
הלכות שבת, פ"י הלכה כב

וכתב אחד מגדולי הפרשנים על הרמב"ם, רבי וידאל די טולוזא בספרו 'המגיד משנה'¹⁹ על דברי הרמב"ם שם:

והתניא חולה חייב? אמר רב ששת: לא קשיא [לא קשה] כאן בחולה מחמת אישתא כאן בחולה מחמת אובצנא. ופירש רבינו חננאל ז"ל 'אובצנא' כגון שהיו עייפים מחמת כלב או מחמת דבר אחר הרי זה חייב, והן הן דברי רבינו במה שכתב המשלח כלבים וכו'.

המגיד משנה מאשש את דברי הרמב"ם ממחבר קדום יותר, רבינו חננאל²⁰שחי במאה ה-10 שגם למד את הסוגיה כך. נמצאנו למדים שציד על ידי כלבים לצורך קיומו של האדם הוא מותר מבחינה הלכתית.

לימודם של רבינו חננאל, רש"י, רמב"ם והאור זרוע לראות היתר בציד על ידי כלבים מחד גיסא ולראות מאידך גיסא ציד כזה לשם שעשוע כשלילי בא לידי ביטוי בספרי ההלכה המאוחרים יותר. בספר הכל-בו שלא נודע מחברו אך ספר מקובל בכל תפוצות ישראל כתב²¹:

המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפסה, חייב [מדין צידה בשבת].

נראה מדברי המחבר כי ציד על ידי כלבים אינו שלילי מצד עצמו רק שאין לעשותו בשבת משום שהוא נחשב לצידה שאסורה.

כך גם כן נראה מדברי רבי שלמה לוריא, מחכמי אשכנז במאה ה- 16 שכתב בספרו "ים של שלמה" על דברי התלמוד האוסר לגדל כלב רע ומתיר לגדל כלבים כופרים וכפי שפירש רש"י לעיל:

אף דמתיניתין איירי [שהמשנה מדברת] בכלב רע היינו סתם כלב שהוא מנבח על כל מי שהוא אינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע אף שאינו נושך כמו שאפרש. לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב אלא כלבים כופרים וכהאי גוונא שמשונים בצורתן שהם עומדים לצוד עמהם או לנוי בבית…
ים של שלמה, בבא קמא, פ"ז אות מה

שינויים בעידן המודרני

תפנית מוסרית החלה בסוף ימי הביניים עם כניסת העידן היותר מודרני כאשר במאה ה-16 אחד מגדולי פוסקי אשכנז קובע דיון זה עם הכרעה הלכתית שתשפיע על התפיסה היהודית בעתיד. רבי משה איסרליש, המכונה הרמ"א, רבה של קרקוב (פולין), מביא בספרו "דרכי משה" את התפיסה המתירה צייד על ידי כלבים כנ"ל ואת התפיסה האוסרת מטעם מוסרי (אור זרוע) וכותב להלכה²²:

המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה (כלבו). ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים (אור זרוע).

דברי הרמ"א מבקשים להכיל את הפן המוסרי שכתב האור זרוע "לא יראה בשמחת לויתן" הלכה לכלל הציבור ולגנות את הצדים על ידי כלבים למושב לצים. אמנם, כיוון שמקור דברי הרמ"א הם מהאור זרוע ואת כוונתו של האור זרוע אפשר לראות בלשונו לכן נראה לי שאפשר לחלק מעט את הדברים: לשון האור זרוע נראית כמצביעה על מנהג לא טוב שנהגו בו הגויים על ידי ציד כלבים "מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין לא יראה בשמחת לויתן" שלכן כתב האור זרוע לאסור צייד זה. אפשר שהגויים היו מלמדים את הכלבים לתפוס ממש את הטרף ולהורגו והתנהגות זו מבחינה יהודית נחשבת להשחתה משום שזה מטריף את החיה ופוסל אותו מאכילה משא"כ בצייד על ידי כלבים כדברי רבינו חננאל והרמב"ם שמשמע שמשלחים כלבים לרדוף אחרי החיה עד שהיא מתעייפת ואז תופסים אותה שאפשר שאין פסול בציד כזה.

אפשר מעט לאשש רעיון וחילוק זה על ידי אחד מחכמי אמסטרדם במאה ה-17, הרב שאול הלוי מורטירא, שכתב בספרו על התורה²³ בדבר ציד על ידי כלבים:

הצידה…הילכדו החיות וימיתום ויגורו הם את הכלבים בלי חמלה, ועל כן הוא אסור בתורתנו כי ממנו תולד האכזריות. וכמו כן, גדלה האזהרה בזה כי צוה ה' כי החיות והעופות אשר יצודו ויתפשום חיים יכסו את דמם כאלו שפכו דם נקי שצריך לכסותו.
'גבעת שאול', פרשת וישב.

הרב שאול הלוי מצביע על השלכות התנהגותיות הנולדות ממעשה ציד כאכזריות ועל כן כתב שאסרה תורתנו לצוד שמפועל זה נולדת מידת האכזריות. מדבריו אפשר להוכיח מעט כפי שכתבתי, שהציידים שולחים כלבים אכזריים התופסים את הטרף ללא חמלה וזוהי אכזריות ועל כן אסור משא"כ במה שהבאנו לעיל בשם רבינו חננאל והרמב"ם שהציידים היו שולחים את הכלבים בכדי שירדפו אחרי החיה בכדי לעייף אותה ויהיה נוח לתפסה שבזה אין אכזריות. מאידך ניתן גם להבין מדבריו שרואה בציד בכלל בכל אופניו דבר פסול משום שמוליד באדם טבע התנהגותי של אכזריות²⁴.

מכל מקום ניתן לראות שצייד לצורך שעשוע נשלל עוד מתקופה קדומה בה היו נוהגים מנהג זה בעמים אחרים וחכמי התורה שללו מעשים אלו. כמו כן, ניתן לראות כי החלה מגמה שונה ביהדות כלפי צייד בעלי חיים בכלל. הרב "גבעת שאול" מראה על התפנית התפיסתית שהתרחשה באותם הימים שראו בציד בכלל ובפרט על ידי כלבים כמושב לצים או אכזריות.

גם באיטליה באותה התקופה שאלו בעניין ציד בכלל וציד לשם שעשוע את אחד מחכמיה, רבי יצחק בן שמואל למפרונטי. וכך שאלו את הרב ²⁵:

האנשים ההולכים לצוד ציד חיה או עוף בכלי זיין אם יש אסור בדבר לעשותם נבילה בידיים.
ואם מותר לעשות בהם סחורה.
ואנשים העושים כן לשחוק ולטיול בעלמא אם גם עליהם תעבור כוס האיסור או לא?

והשיב מיד על הדין הראשון בגנות המעשה בפתיחת לשונו:

"על הראשונה ברירא בעיני מילתא כבעיתא בכותחא [ברור לי דין זה כביצה בכותח(תבשיל)] דאיסורא איכא [שיש כאן איסור] בעושה נבילה בידיים והעושה פועל רע ומר כזה עשיו איש יודע ציד איש שדה איקרי [יקרה].

והרחיב להביא ראיות באסור ניבול חיה בידיים ומזה הקיש לאסור ציד על ידי נשק או חץ וקשת משום שמנבלים את החיה ואסור לעשות ניבול בידיים. והנני מעתיק אחת מראיותיו שהביא מתשובה של מהר"ם די בוטין שהובא בספר כנסת הגדולה²⁶:

קצבים ששוחטים הם עצמם הבהמות ומנבלים אותם לכתחילה למכור לגויים לבלתי פרוע שכר השוחטים והג'אבילה, אסור. וראוי לבית דין להתרות בהם שלא יעשו כך לכתחילה עוד לנבל הבהמות בידים דעברי אדאורייתא ואדרבנן…מהר"ם די בוטין ז"ל כלל ה ע"כ. ולדידי בודאי דאין חילוק בין דין זה דמהר"ם לצייד שמושך בקשת ללכוד הצפורים כדי להשתכר דאסור גמור הוא ועבר אדאורייתא ואדרבנן.

מסקנתו בדין הראשון: "לצוד ציד בכלי זיין הישראל עצמו אסור" וסיים: "מי הוא זה אמר ותהי ליטול משלו ולפגום בתועלתו כאנשים ההולכים לצוד ציד חיה בכלי זיין כמעשה עשו שהיה אדם בטל וצודה בהמות וחיות בקשתו"

כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם…(קהלת ג, יט)

ובדין אחרון בשאלה, ציד ספורטיבי כתב:

ולענין חילוק האחרון אחרון חביב, אם האנשים העושים כן לשחוק וטיול בעלמא אם גם עליהם תעבור כוס האיסור או לא. ולפי עניות דעתי דאסור גמור הוא, דהוי "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת…וְאָמַר, הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" (משלי כו, יח-יט). וכי משום שחוק וטיול יהא מותר לו לעשות נבילה בידים ולעבור על בל תשחית, והלא לא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק.

ועוד הגע עצמך, אם אדם יורה בקשתו נגד חברו להכותו בדרך שחוק וטיול ומת אטו [וכי] לא ענוש יענוש? פשיטא בודאי. ומאי שנא [ומה שונה] בבהמות וחיות, דוְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו כתיב (תהילים קמה, ט). ואע"ג דהותר לשוחטן ולהרגן ולהמתין, בידים לא הותר כדכתבתי לעיל. ואף על פי שהיה אפשר לומר דמכיוון שאינו עושה הכי [כך] אלא בדרך שחוק וטיול איפשר דלא כיון מלאכתו לאיסור. אפילו הכי [כך] לא מהניא [מועיל] כלל בדבר ידוע שאם יורה איש חץ וחנית נגד בהמה חיה ועוף מסתמא יהרגהו או יטריפהו והוי ליה [ונחשב זה] מתכווין.

כאן כבר ניתן לראות תקיעת יתד וחייץ על מקצוע הצידה על ידי רובה או חצים שאינם עולים לרוח היהדות הן ברמה המוסרית כאכזריות והן ברמה ההלכתית כהשחתה ואיסור ניבול בידיים. לשונו מצביעה על מוסריות גבוהה ביחס לבעלי חיים והשימוש בהם בכך שמשווה הרג בעל חיים ללא צורך כהריגת אדם ומזה שומעים על החומרה שבציד ספורטיבי.

סמוך לאותם הימים היהדות מגיעה לשיא חדש כאשר יבוא אחד מהחכמים ויטען שאין דרכם של בני אברהם יצחק ויעקב להיות ציידים. לפני כ-250 שנה, במאה ה-18, נשאל רבה של העיר פראג האם מותר לצוד לשם הנאה וספורט. רבה של פראג באותם הימים, הרב יחזקאל לנדא, שולל אפשרות זו ומביע את עמדתו הן כלפי ציד ספורטיבי והן כלפי ציד בכלל, וכך הוא כותב בספרו "נודע ביהודה":

שאלתו: איש אחד אשר זכהו ה' בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער. האם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אם משום צער בעלי חיים, אם משום בל תשחית…

תשובה:
לא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב…
ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה…
לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו…
ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן. וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות…
שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן י.

הרב יחזקאל לנדא קובע כמה מסמרות בתשובתו:

ציד ספורטיבי הינו אכזריות.
אין דרך בני אברהם יצחק ויעקב להיות ציידים.
לצורך פרנסה מותר לצוד.

ביטוי שאין דרך בני אברהם יצחק ויעקב להיות ציידים מחדד עד היכן חלה התפנית בחשיבה המוסרית הפנים קהילתית בקרב חכמי ישראל. לעיל הצגנו שאין כל שלילה להתפרנס מצייד ושזו תהיה אומנתו של היהודי.
ברם לדעתי ביטוי מעין זה שופך אור המצביע על השינויים התפיסתיים שהנצו והבשילו ביהדות.

סיכום:

העולה מכלל דברינו שאין רוח היהדות נוחה מציד ספורטיבי ואף אוסרת ספורט זה מכמה היבטים:

מוליד באדם טבע התנהגותי של אכזריות.
לא התירה התורה להשחית בעלי חיים, וזה נקרא השחתה.
מוליד באדם טבע התנהגותי לא מועיל כמושב לצים המבזבז את זמנו היקר של האדם.

מקורות:

בתחילה שר החקלאות ולאחר מכן עבר לרשות הטבע והגנים. תקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976 .
בראשית י, ח-ט.
הראב"ע שם. ברם, ראה ברמב"ן שלא מקבל את פירושו בטענה כי הוא נוגד את עמדת חז"ל שנמרוד היה רשע ופרשנות זו מצדיקה את הרשע "ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה"
בראשית כה, כז.
שם כז, ג.
וראה לקמן בפנים שלדעת ה"גבעת שאול" וה"נודע ביהודה" בא גם ללמדנו על ההבדל המהותי שצריך להיות בהסתכלות וההשקפה בין יהודיים לאינם יהודיים לעניין עיסוק בצייד כפי שנראה בהקבלת הניגוד בין יעקב לעשיו, עשיו איש ציד ואילו יעקב איש תם יושב אוהלים
על דרך מאמר חז"ל: שהאבות קיימו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין כמובא ביומא כח ע"ב.
ויקרא יז, יג.
לדוגמה כאיל וצבי. ראה הראב"ע על הפסוק.
לדוגמה כאווזים ותרנגולים כהעמדת חז"ל חולין פד ע"א.
שבת קו ע"א מתני' הצד צפור למגדל…והלאה.
להרחבה על ציד ציפורים בשיטות שונות במקרא ראה מ' כסלו, 'צֵיד ציפורים, מקלות דבק והערף הדביק – ריאליה ומקורות'. על אתר, א, (תשנ'ו), עמ' 7-20.
שביעית פ"ז מ"ד.
תהילים א, א.
עבודה זרה יח ע"ב.
שבת נא ע"ב.
בבא קמא פ ע"א.
הלכות שבת סימן פג אות יז.
שם.
לא מצאתי את זה בחיבור ר' חננאל שלפנינו על הדף בסוגיה.
הלכות שבת.
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שטז סעי' ב.
גבעת שאול פרשת וישב. נדפס לראשונה באמשטרדם שנת ה' ת"ה 1645.
כעולה מהבנת דבריו בספרו שהקביל בין יעקב לעשיו בין ציד לרועה צאן בין מלך עושק ורע למלך חומל וטוב. ונמצא שדיבר גם על ציד בכלל ולא רק על ציד אכזרי על ידי כלבים.
פחד יצחק חלק י' ערך ציד.
הגהת טור יו"ד סימ קיז אות ח'.