ב. מצות מילה

בראשית יז:

י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ  הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר.  
יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.  
יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם  יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.  
יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.  
יד וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ  אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר.

ויקרא יב:

ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רטו:

היא שצונו למול את הבן. והוא אמרו יתעלה לאברהם: "המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י) וכתיב בתורה שהוא בכרת מי שמבטל מצוה זו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק י"ח משבת וד' מיבמות, ואין האשה מצווה למול את בנה כמו שהאב מצווה בזה כמו שהתבאר בקידושין.

החלשת האבר

מורה נבוכים (חלק ג פרק מט):

וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר.
וכבר חשבו כי המילה הזו היא השלמת חיסרון בבריאה, ומצא כל מפקפק מקום לפקפק ולומר, היאך נעשו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ, עם מה שיתבאר מתועלת אותו העור לאותו האבר.
ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה הוא המטרה אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך.
והיות המילה ממעטת כוח הקישוי ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו, אין ספק שהוא נחלש. ובפירוש אמרו חכמים ז"ל: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.
וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי. ומי החל במעשה זה? הלא אברהם אשר נתפרסם מפרישותו מה שכבר הזכירו חכמים ז"ל, באומרו: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית, יב, יא).

סימן לעם ישראל וברית עם ה'

ויש במילה לדעתי עוד עניין אחר חשוב מאוד, והוא שיהיו כל בעלי ההשקפה הזו, כלומר סוברי יחוד השם, להם סימן אחד גופני הכוללם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם, והוא נכרי. לפי שאפשר שיעשה כן כדי להשיג תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזו, ומעשה זה לא יעשהו האדם בעצמו או בבנו אלא מתוך דעה ברורה, כי אין זו שריטה בשוק או כוויה בזרוע, אלא דבר שהיה קשה מאוד מאוד.

וידוע גם ערך האהבה והעזרה המתפתחים בין בני אדם, אשר כולם באות אחד, והיא כעין הברית והמבטח. וכך המילה הזו, היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד השם. וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם, ומתחייב בבריתו להיות בדעה על היחוד להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. וגם זה עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.

מדוע בתינוק וביום השמיני?

ושלימות מצווה זו והשרשתה לדורות לא נתקיימה אלא מפני שהמילה בגיל הקטנות, ויש בכך שלוש נקודות חכמה:
הראשונה – אילו נשאר הנער עד שיגדל – אפשר שלא יעשה.
והשניה – שאינו מצטער כצער הגדול מחמת רכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד ויקשה הדבר עליו במה שמדמה את המעשה לפני שייעשה.
והשלישית – שהקטן, מעמדו קל אצל הוריו בזמן לידתו, כי עד כה טרם התחזקה הצורה במדמה הגורמת לאהבתו אצל הוריו, כי אותה הצורה שבמדמה מתווספת היא במפגשים, והיא מתפתחת עם התפתחותה, ואחר כך הולכת ויורדת ונמחית, כלומר אותה הצורה שבדמיון. כי אין אהבת האב והאם לנולד בעת שנולד, כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו נשאר שנתיים או שלוש, היה זה גורם לביטול המילה מחמת חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בזמן לידתו, אותה הצורה שבמדמה חלושה מאוד, ובפרט אצל האב שהוא המצווה במצווה זו.

והטעם שהמילה בשמיני, מפני שכל חי בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן עד עבור שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות נקבע עניין זה: "שבעת ימים יהיה עם אמו" (שמות, כב, כט), וכאילו הוא לפני כן 'נפל', וכך באדם אחר עבור שבעה נימול, ונעשה הדבר קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין.

סימן ליהודים וללמדנו ששלמות האדם תלויה בו

ספר החינוך:

לך לך. יש בה מצות עשה אחת והיא מצות מילה, שנאמר: (בראשית יז, י) "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר". ונכפלה בסדר "אשה כי תזריע" דכתיב: (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". והרבה מצות נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכולן לצורך כמו שפרשום חכמינו ז"ל (שבת קלב ע"א וכן קלה ע"א). וענין מצוה זו הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו.

משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר, חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.

דיני המצוה: על מי מוטלת מילת הקטנים וכן מילת העבדים – יליד בית (עבד כנעני שילדתו השפחה בבית ישראל) ומקנת כסף (עבד כנעני שקנאו משנולד) והחילוק שביניהם, ובאיזה עניין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י"ט משבת (דף קלז ע"ב) ובפרק ד' מיבמות (דף עא ע"א). ושם בשבת נתבאר כי המל מברך: "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על המילה". ואבי הבן או בית דין במקום שאין אב מברכין: "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והעומדים שם עונין: "כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חיבות במילת בניהן (קידושין כט ע"א) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין, שהוא שלש עשרה שנה ויום אחד [בכל יום שיעבור עליו משיגדל, ולא ימול עצמו מבטל מצות עשה. ואם מת והוא ערל במזיד] חייב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קלג ע"א), אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחייבין על ביטולה כרת (כריתות ב ע"א) כי אם זו ושחיטת הפסח.

כדי שתכנס נפש הקדושה בגוף היהודי

זוהר (חלק ג', צא ע"ב):

תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ, וְאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ, וְאִקְרוּן קַדִּישִׁין, עַם קָדוֹשׁ. וְכֵן עַד דְּסָלִיק לוֹן לְדַרְגָּא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ, דִּכְתִּיב, (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּהָא יִשְׂרָאֵל מִתְּמַנְיָא יוֹמִין מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ, וּרְשִׁימִין בִּשְׁמֵיהּ, וְאִינּוּן דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ז) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְעַמְמִין לָא מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ, וְלָא אָזְלִין בְּנִימּוּסֵיהּ, וּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא אַעְדִּיאוּ מִנַּיְיהוּ, עַד (דף צ"א ע"ב) דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקָן בְּסִטְרָא אָחֳרָא דְּלָאו קַדִּישָׁא.

בָּתַר דְּאִתְגְּזַר, אִתְּעַר עָלֵיהּ אִתְּעָרוּתָא דְּרוּחָא עִלָּאָה, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַעְבָּר עָלֵיהּ וְחָמָאת לֵיהּ בִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְאַתְעֲרַת עָלֵיהּ וְשַׁרְיָא עָלֵיהּ רוּחָא דְּהַהוּא עָלְמָא קַדִּישָׁא…

[בּא רְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְרַצָּה בָהֶם, וְהֵם נִדְבָּקִים בּוֹ וְנִקְרָאִים קְדוֹשִׁים, עַם קָדוֹשׁ. וְכֵן עַד שֶׁהֶעֱלָה אוֹתָם לְדַרְגָּה עֶלְיוֹנָה שֶׁנִּקְרֵאת קֹדֶשׁ, שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל מִשְּׁמוֹנָה יָמִים נִדְבָּקִים בִּשְׁמוֹ וּרְשׁוּמִים בִּשְׁמוֹ וְהֵם שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמִי כְעַמְּךְ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְהָעֲמָמִים לֹא נִדְבָּקִים בּוֹ וְלֹא הוֹלְכִים בְּהַנְהָגוֹתָיו, וְהָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ נֶעְדָּר מֵהֶם, עַד שֶׁהֵם נִדְבָּקִים לַצַּד הָאַחֵר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ.

אַחַר שֶׁנִּמּוֹל, מִתְעוֹרֶרֶת עָלָיו הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל רוּחַ עֶלְיוֹנָה, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עוֹבֶרֶת עָלָיו וְרוֹאָה אוֹתוֹ בְּרֹשֶׁם קָדוֹשׁ, וּמִתְעוֹרֶרֶת עָלָיו וְשׁוֹרָה עָלָיו הָרוּחַ שֶׁל אוֹתוֹ עוֹלָם קָדוֹשׁ…]

שולחן ערוך בעל התניא (מהודרא בתרא סימן ד' הלכה ב'):

…ותחילת כניסת נפש זו הקדושה… גם במצות מילה ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו.

ליקוטי שיחות (חלק י' עמ' 45 ואילך):

והביאור בזה, כניסת נפש הקדושה פירושה – חיבור פנימי של הנשמה עם הגוף ועד להתאחדות והתעצמות למציאות אחת. שאז ניכרת ונראית פעולתה של הנשמה בגוף… וזוהי מעלתה של מצוות מילה על שאר המצוות; כל המצוות עניינם לחבר את האדם המקיימן עם הקב"ה המצווה… אבל אין חיבור זה ניכר בגוף המקיים המצווה…. מה שאין כן במצוות מילה. ויתרה מזו – כל עניין המצווה הוא שהשינוי ע"י בריתו עם הקב"ה יהא ניכר בבשר הגוף – לעיני בשר, וגם לעיני אומות העולם.

למנוע מעבירות

רד"ק (בראשית יז, יא):

ולפיכך צוהו האל באותו אבר לפי שרוב העברות יעשו על ידי אותו אבר לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבא האדם לעשות עברה בתשמיש אותו האבר יראה האות אשר בו ויזכר מה שצוהו האל וימנע מעשות העברה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא אלא במותר לו ולהשאיר זרע ולרפואה.

מילה כקורבן

רבינו בחיי (בראשית יז, יג):

ועל דרך המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח', שנאמר (ויקרא כ"ב,כ"ז) ומיום השמיני והלאה ירצה, וכשם שכתוב בקרבן (שמות כ"ט,ל"ג) ואכלו אותם אשר כפר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאלו עקד את עצמו וכתיב (תהלים נ',ה') כורתי בריתי עלי זבח.

לידה בקדושה

אברבנאל (בראשית יז, י):

כי כבר ביאר לו שהיתה המצוה הזאת באבר ההולדה כדי שהבנים אשר יולידו זכרים ונקבות כלם יהיו נולדים בקדושה ובטהרה כאלו נולדו לעבודת השם אחרי אשר האבר אשר הולידם הוא מקודש לשמו ולכן הונח החותם ההוא על הפתח כמו שיונח חותם המלך על פתח הבית להורות שכל מה שהוא בבית הוא מהמלך ושלא יצא משם דבר אלא במצותו מצורף שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבר ויתמעט הפועל הבהמי ומזה יתבאר שהנשים יהיו נושעות באותו ברית כזכרים לפי שנולדו באותה קדושה כי קדושת אותו האבר אינו להושיע לנמול כי אם שיתקדש להוליד בנים לעבודת האל וזה יכלול לזכרים ולנקבות שכלם נולדו באותה קדושה.

לאות על נצחיות הברית

ספורנו (בראשית יז, י):

ואחר שנתן הברית עכשיו, נתן להם ברית המילה שהיא אות הברית הזאת, וכן אמר הכתוב והיה לאות ברית ביני וביניכם, וזה לפי שחתם בבשרנו אות ברית קודש, בו נדע ונכיר תמיד שאנחנו חלקו ועבדיו והוא אלהינו, שהוא עיקר הברית הכרותה. ובזה האות העומד אתנו תמיד, נעשה רצונו כראוי לעבד עם רבו, ונחדל לעשות הרע בעיניו.
ושָׂם זה האות באותו האבר, לפי שאין אבר באדם מורה על הנצחיות על ידי ההתמשכות כזה שהוא סיבה להוליד בדומה, אשר עם זה יקויים המין נצחי. ועל כן, להורות הנצחיות, שזאת הברית תהיה נצחית להיות לזרע אברהם לאלהים, לכך שם האות באותו האבר המיוחד המורה על הנצחיות יותר משאר איברי האדם.

הכנעת הגוף לרוח

הרש"ר הירש (בראשית יז, י):

ברית ה׳ תלויה בעיקר לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר. ברית ה׳ עם ישראל אינה מכירה בפיצול נפש האדם, כלומר, אינה תומכת בדעה שעל הרוח להגביה לעולמות העליונים, ואילו לגוף מותר לשקוע ברפש תאוות החושים. אלא התנאי העיקרי לברית ה׳ הוא הכניעה המוסרית של כל דחפי הגוף. טהרת הגוף היא היסוד לקדושת החיים הרוחניים.

הופעת החיים במילואם

אורות המצות לראי"ה קוק:

מילה. החופש הטהור הוא מקור השלמות העליונה. כל נשמה בריאה שואפת לחופש כמה שתוכל. החופש נמצא כשתנועות החיים הולכות אחרי ההכרה הברורה בטוב שנמצא בנטיה שהן חפצות לנטות לה.

הננו תמיד רגילים לראות עם החופש של הרצון את הרפיון ואת החולשה, מפני שבכל מקום שהננו רואים חזיון אדיר וכביר כח – שם אין חופש. על כן מתערב בציורנו חופש זה של הרפיון עם בהירות האור של החופש. אבל הוא בא מחולשה של הכרתנו, שהננו יכולים להתרומם עליה ולהכיר את החופש המוחלט בעצם חזקו ובעצם עדינותו יחד, ואז הננו ממולאים חשק לנטות אליו ולראות בו את השלמות היותר עליונה.

יצירת החיים, מפני חשיבותה לקיום העולם, לא תוכל להמסר ביד החופש המוגבל שלנו, המחולש עם חולשתנו. על כן נמצא בנטיה זו מקור העבדות של האנושיות, שהחולשה הבהמית שבו מתגלה על ידו. וכאשר לא רק יצירת החיים לבדה היא הפעולה הבודדת במאורע החיים, כי אם כל טעם החיים הגנוז בתוכיות הנשמה הנהו כלול מחביון שאיפת הופעת החיים, על כן כפי המידה של העבדות הנסוכה על הנטיה של יצירת החיים – כן מתפשטת העבדות השפלה על כל צורת החיים. ובאותה המדה שנטיה זו מתלבשת ומתעטרת בחירות, כך החיים מתעלים בכללם ומשתלמים בשלמות החופש.

אמנם המועקה העבדותית מוכרחת להופיע בראשיתה. לא חמדת חפץ הארת אור החיים מצד הכרה פנימית ועריגה עדינה להם תחולל בפועל את ההויה הממשית של החיים, כי אם העבדות של חולשת הנטיה, עד שיסודה האידיאלי נשכח ממנה ונרמס תחת רגליה הגסות. התכונה הפסיכית (נפשית) והפתלוגית (חולנית) הגסה הזאת פועלת על היצירה הבשרית את צורת הערלה. העליה המאירה להכין את החופש העליון להאיר על כל מחשכי עולם באומה המוכנת כבר שהאורה האידיאלית תהיה בה כל כך חזקה עד שתופיע בבהירותה גם בפינת נטיית הויית החיים ויצירתם, עד שברוח עליון ובהיר תכניס את קוי אורותיה מלאים זיו ועדן מדושן גם בכל מערכת החיים, במקום שהעבדות של החולשה המזוהמת ממלאתם – לזה צריך העברת הערלה וחותם אות ברית קודש.

הפעולה בזיכרונה ובפועלה הטבעי מכשרת את האפשרות לחיים אידיאלים חזקים, המכניסים את אורם גם בתוך התכונה של נטיית הויית החיים הממלאה חֹם ואור את כל החיים כולם. הערלה הגמורה משימה את האידיאל של העלאת אבוקת החיים למרמס ולטפל, אשר רק במקרה הוא נמשך מתוך השִכרון של החולשה של הנטיה הבשרית המהוממת. המילה תתן מקום גם להאידיאל של העלאת אור החיים להזריח כמעט, אבל לא תוכל להשליטו כולו, ורב לה אם לא ישכח מתוך מהומת השכרון לגמרי מתוך הרגש והלב.

הפריעה מופיעה את האידיאל של הופעת החיים במילואו, באופן שיוכן הרוח להיות הוא כח הפועל בהמשכת החיים ובכח כל כך שלם עד שכל אותם הזיקים המסותרים שליבוב החיים כולם הולכים מהם, ימלאו על ידי האידיאליות השלמה של חפץ הופעת החיים בשביל הכרת יופיים ורב טובם בצורה היותר בולטת, שזהו האידיאל של הקדושה הנעימה המיוחדת לישראל, האוהבת את המשפחה ואת ההפריה המתוקנת בכונניותה המוסרית העדינה, ושונאת את הזימה בכל מלא הנפש.

א. מצד הנטיה להאניות הרוממה הכללית – מובנת יסוד המצוה הזאת. שאיפת ההכללה של הפרט עם הכלל כולו, פתיחת הצינורות המחברים את היחיד עם כל המציאות על ידי התגברות ההכרה העליונה וכל עדינות ההרגשות העליונות, הינם מטים את האדם להרבות את התפשטות החיים למען יוסיף כֹח האושר להתרחב, למען יתווספו שלהביות של אורה בתוך האורה הכללית של המציאות, המבהיק מאד בחייו הכלליים מרובי הגוונים ותאומי ההרמוניה. והפעולה להטביע בקרב הנשמה את רוממות שאיפת ההכללה העליונה, מתאמת עם מצוה זו, המקרבת את השאיפה החזקה והמושכת הנמזגת בכל השאיפות כולם בנימים נסתרים מאד אל האידיאליות הכללית על ידי נתינת האפשרות להשיחרור האידיאלי מתוך מועקת העבדות של הנטיה במעמדה הטבעי הבלתי מואר.

ב. מצד האנוכיות בצורתה הנמוכה – תשיג מצוה זו את מטרתה להרחיב את הנפש ולהשקיטה, בהיות התשוקה המינית איננה מתנגדת לתשוקות העדינות הנמצאות בנפש, כי אם היא מתקשרת בכולם על ידי אגד חיובי ממקור אלוהי, והסרת המלחמה הפנימית מיסודה, מביאה שלווה ומעמד של נחת בחיים.

ג. מצד הנטיה אל דעת אלהים – ודאי אי אפשר להשכל העליון של ההכרה האלהית לרוץ את ארחו, כל זמן שתוכן החיים הוא כולו סגור בתוך תשוקה עיוורת שאין לה כי אם פרטיותה ועבדותה החלושה. על כן גדולה היא המילה, שעושה את האדם לתמים ולמוכשר לתשוקה פנימית של עונג דעת אלהים, המנהיג בחסדו כל דור וכוללם יחד.

ד. מצד המעמד המוסרי – אין שום ספק בדבר שההשקטה הנפשית וההתאמה הטבעית אל הצדק העליון של הויית החיים על ידי הסרת הערלה, מתרחב גם כן רגש המוסר והכרת הצדק המוחלט המונח ביסוד אהבת החיים כשהיא מעודנת ומוסרה מזוהמתה הזימית.

ה. מצד הדת – השויית הנטיה הטבעית עם האידיאל העליון על ידי מעשה קצוב ומתואר, מכשרת את הרגש ואת השכל ללכת בכל אורח המעשה התורי, המקשר תמיד את הפעולות עם הרעיונות הצפונות בהם.

ו. מצד הרגש הלאומי – דבר פשוט הוא שהשיווי האופיי הוא מחזק את הקישור הלאומי. והשיווי המיוחד, הבא על ידי הצטיינות של שינוי מעמים אחרים, פועל להבליט ביותר את חותם האומה בכללותה. על כן יש לאות ברית קודש החלק היותר עיקרי של קיום האומה וקישורה הרוחני והמעשי.

הסרת הצד הרע שבאדם, צמצום ושמירה

שם משמואל, שמות, ו׳, שנת תרע"ה

וע"ז פתחי רבנן פיתחא להאי קרא בה' בגדו וגו' ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה וכו', דהנה בפ' המילה כתיב אני א' ש' ופרשו ז"ל אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די ולארץ די שאלמלא שאמרתי להם די עד עכשיו הי' נמתחין והולכין, ונראה לפרש שייכות שם זה למצות מילה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבמה שהי' שמים וארץ נמתחין והיו מתרחקין מן השורש היו נגשמים, והיו מתגשמים ביותר ע"כ אמר להם די. עכת"ד, והיינו דאם היו מתגשמים ומתפשטים ביותר היה לצד הרע אחיזה ביותר עד לאין מרפא, וזה עצמו הוא טעם מצות מילה שבהיות הערלה דבוקה בהאדם יש לצד הרע אחיזה באדם והיו כחות האדם מתגשמין ומתפשטין לצד הרע. על זה באה המצוה לסלק את חלק הנחש שהיא הערלה לבל יתגשמו ויתפשטו כחות האדם יותר מדי, ומצות מילה היא שמירה לבל יתפשט לגבול החיצונים, א"כ הוא ענין אחד עם מה שאמר להעולם די:

מועיל לפריה ורביה

אוצר דינים ומנהגים (ערך מילה):

כי המילה מועלת בדרך טבעי להולדה ופריה ורביה, ומבארים זאת בראיה מאברהם אבינו אשר בהמולו בשר ערלתו ילדה לו שרה בן.

הסרת הערלה הגשמית עוזרת להכרת מי ברא ומנהיג את העולם

דרך מצוותיך – מצוות מילה (ו ע"ב):

ע"י ריבוי הצמצומים נעשה בחינת אלקים אחרים המסתירים לגמרי… ומהם מקבלים ע' שרים שהם בבחינת יש ופירוד באמרו "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט ג'). ובחינה זו היא הנקראת ערלה. כמו שהערלה מכסה על ברית קודש, כך הם מעלימים לאור קדושת ה' המחיה את העולמות, הנשפעת ממידת היסוד, טוב העליון, ועושים עצמן לבחינת יש ונפרד. ואנחנו עם ה', חלק הויה עמו, המחזיקים בתורת ה' ובהודעת האמת כי הויה הוא האלקים ואין עוד מלבדו, נצטווינו להסיר ערלה והסתר זה מעלינו. והיינו ע"י כריתת בשר הערלה הגשמית, שהוא ענין הסתר הנ"ל, והעברתו מברית קודש שממנו תוצאות חיים…
ועתה יובן ענין העברת הערלה, שנצטווינו להסיר מעלינו ההעלם הזה שמעלים לגמרי, כי איננו שייך אלינו כלל, כמו שאיננו מזכירים בנוסח ההבדלה בין טהור לטמא וכו'. ועל ידי זה יזרח ויאיר בנפשותינו אור ה', כי המסך הזה הוא המונע הגילוי כנ"ל.

אם ה' אינו חפץ בערלה – למה ברא אותה?

דרך מצוותיך – מצוות מילה (ט ע"א):

ויש להקדים להבין מה שנאמר במדרש ששאלה מטרוניתא אחת לר' עקיבא: אם אינו חפץ בערלה – למה ברא אותה? והשיב לה: תורמוסין צריכין תיקון (עיין בראשית רבה פי"א). ורצונו לומר כי שאלתה היא, אם אמת כן שהערלה היא המסך מבדיל הנ"ל וצריך להעבירה, אם כן למה זה היה לברוא אותה ושאחר כך יצווה לכורתה ולהעבירה? לא היה לבוראה לכתחילה. והייתה תשובתו משל מן התורמוסין שנבראו גם כן באופן שאין ראויים לאכילה כמו שהם, ויצטרכו לתיקון ע"י האדם ששולקין אותם ז' פעמים.

וביאור ענין תשובה זו…. שזה היה לתועלת האדם שיהיה דבר מה שיצטרך הוא לתקן, וכמו שכתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב, ג) ופירשו 'לעשות' הוא לתקן… שבכל מה שברא אלקים, ברא באופן שעדיין יהיה צריך להתתקן להשלימו בתכלית השלימות…
והכוונה בזה עמוק עמוק, כי זהו סוד כל ענין מעשה התחתונים, וזהו עבודתם שניתן להם, ועי"ז יהנו מיגיע כפם. והוא להיות כי רצה האין סוף ברוך הוא להיטיב לטובים הטבה שלימה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותה. לכן שם ההנהגה הזאת במה שנתן בתחילה מקום להתהוות הרע, וחזרתו לטוב הוא ע"י נשמות ישראל והם ישלימו זאת.

פריעה כדי לגלות קדושה עליונה יותר

דרך מצוותיך – מצוות מילה (י ע"ב):

וענין הפריעה שאמרו רבותינו ז"ל: "מל ולא פרע וכו' כאילו לא מל" (שבת קל"ז א'), כי הנה באופן התגלות דאור אדם קדמון יש כמה מדריגות. ואם הגילוי בא ממקום גבוה ומדריגה נעלית ביותר, אזי צריך להסיר גם בחינת הערלה הדקה – היא עור הפריעה, שהיא עור של העטרה תחת הערלה הגסה. כי גם היא מונעת לגילוי אור זה, כי לגבי אור זה, גם היא להסתר והעלם יחשב…
[הג"ה: להבינך זה נוכל לומר על דרך אמרת רבותינו ז"ל (בבא קמא נ ע"א): "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהילים נ, ג) – מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". וכמו ענין תאוות היתר, שלבאי סוד ה' צריכים להתרחק גם מהם, ונדרים – סייג לפרישות, כי כל מי שיטהר מחשבותיו להשרות עליו קדושה עליונה, צריך להתרחק ביותר משמץ הרע, וכמו שנאמר בכל ספרי המוסר. ועיין בהקדמה ל"עץ חיים" באזהרת הרב חיים ויטאל למי שרוצה לטייל בפרד"ס].

במדרש רבנן פתחין פתחא להאי קרא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חודש את חלקיהם מלך חדש שעמד וחידש עליהן גזירותיו, נראה דהי' קשה לבעל המדרש היות משמע דמשום שנתרבו ישראל כ"כ שלא כדרך הטבע נמשך שגזרו עליהם גזירות כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה וגם מחמת סמיכות הפרשיות נראה כן, והרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ואיך יתכן שימשך מברכת ה' גזירות רעות:

מדוע ביום השמיני ולא בשביעי או העשירי?

תלמוד בבלי נדה לא ע"ב:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה….מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים.

[פירוש: "מפני מה אמרו מילה בשמיני ולא בששי ולא בשביעי? שלא יהיו הכל שמחים, שיום מילה שמחה הוא, כדכתיב: "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קיט, קסב), ואביו ואמו עצובין שאסורין זה לזה, אבל בשמיני מותרין, שטבלה כבר בערב שביעי, והם והכל שמחים". (פירש"י שם; בכור שור על התורה, ויקרא יב)]

רבי עובדיה ספורנו (ויקרא יב, ג):

כי אז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הולד במעי אמו וטהר הולד להיכנס בברית קודש.

אור החיים (שם):

ונראה לתת טעם לסמיכת "וביום השמיני" עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני ולא ציווה למול ביומו כמו שמצינו במקנת כסף (שבת קלה), לזה כתב אחר אומרו "וטמאה שבעת ימים… וביום השמיני ימול בשר ערלתו". לומר כי לטעם זה הוא שעיכב המילה, והוא על דרך אומרם ז״ל (נדה לא:): "כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים".
ורז״ל אמרו (מד״ר תצא פ״ו) וזה לשונם: "למה התינוק נימול לח׳? שקנה ה׳ רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם – כך רחמיו על הבהמה שנאמר (אמור כב׳ כז׳) ומיום השמיני והלאה ירצה" עכ״ל.
וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח׳ ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר. ונראה כי 'כח' האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד. אמור צא:) שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא. והוא שאמרו ז״ל כח החיוני, ותמצא שאמרו ז״ל (ב״ר פ״ו) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד וכיון שבא שבת נתחזק ונח ע״כ. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח…
ואולי כי טעם שציווה ה׳ ביום השמיני ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה׳ דין אמו שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים, כמו כן עובר – ירך אמו הוא, ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גילוי שמו יתברך באדם, וכמו שרמזתי בפרשת "וירא אליו ה׳ באלני ממרא", לזה ציווה ה׳ להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים, וביום השמיני ימול וגו׳.

שד"ל (רבי שמואל דוד לוצאטו) שם:

וביום השמיני ימול – המקרא הזה אשר בהשקפה ראשונה אין לו קשר עם מה שלפניו ושלאחריו, הוא מלמדנו למה היתה מצות המילה דוקא ביום ח׳, לא ביום ז׳ או ביום י׳ שהם מספרים נהוגים במצות התורה, כי אמנם לכך נקבעה המילה ביום ח׳, מפני שבשבעת הימים הראשונים האם טמאה טומאה חמורה כטומאת הנדה, ורצה נותן התורה ית׳ שלא יהיה הילד נימול עד שתהיה אמו טהורה. וזה אמנם לאחד משלשה טעמים:
הראשון הוא דעת ר׳ שמעון בן יוחאי (נדה לא:) שלא יהו הכל שמחין ואביו ואמו עצבין, כי ביום השמיני היתה היולדת טהורה לבעלה.
השני היא דעת ר׳ עובדיה ספורנו (ויקרא יב, ג), כי הולד ניזון במעי אמו מדם הנדות, ובמשך ז׳ ימים יתעכל הדם ההוא, וביום השמיני הרי הילד טהור להיכנס בברית קודש.
ועל אלה אני מוסיף טעם שלישי, והוא כי הערלה נחשבת בקרב ישראל כעין טומאה, כמה שכתוב (ישעיהו נב, א) "כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא", והנה ציוותה תורה שביום שתטהר היולדת מטומאתה – יטהר גם הילד על ידי המילה.


קישורים:

דרך מצוותיך, מצוות מילה, בספריית חב"ד ליובאוויטש.

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן