תקרית קיביֶה לאור ההלכה

מסקנות המאמר:

א. אוכלוסייה המעודדת פעולות טרור (שליחות לדבר עבירה בבני נוח):

1. המדרש נוקט שבן נוח חייב ברציחה על ידי שליח (יש שליח לדבר עברה בבני נוח).

2. והסכימו למדרש המשנה למלך (ה' רוצח פ"ב ה"ב) והמחנה אפרים (ר' אפרים נבון ה' שלוחין סימן יד). ולכן לדעתם אם האוכלוסייה ראתה באלה המפגעים את ממלאי רצונם (כמעין שליחים שלהם) יש לכל האוכלוסייה אחריות מלאה על מעשיהם ומתחייבים עונש מוות כרוצחים.

3. לדעת הרב שאול ישראלי אין כן דעת הרמב"ם. לדעתו הרמב"ם סובר שאין שליח לדבר עברה גם בבני נוח. לכן למסקנתו, אין לחייב עונש מוות אוכלוסייה שרק מעודדת טרוריסטים.

ב. דינם של בני נוח המעלימים עין ולא דנים את המפגעים:

4. אם יש להם איזו אמתלא שאין יכולים להתנגד למעשיהם מחמת איזשהו פחד, אם פחד שיהרגו אותם, פטורים לדעת כולם. אם מחמת אונס אחר שאינו מוות, לדעת הרמב"ם חייבים על שלא דנים אותם ולדעת הרמב"ן פטורים. ויוצא שלמעשה אין יסוד מספיק להתיר פעולה נגד הציבור שנמנע למלא חובתו ולבער מתוכו את המרצחים, כל עוד שיתכן שיש להם אמתלא של פחד או לחץ וכיו"ב.

ג. אוכלוסייה המסייעת לטרוריסטים (נתינת מחסה, סיוע וכיוצ"ב):

5. הרב שאול ישראלי מקבל את סברת האור שמח (יש דין רודף גם על ידי גרם – פעולה מכוונת המביאה לידי הריגת אדם מישראל אף שהפעולה היא אינה מעשה הרצח עצמו) ומסיק שכיוון שלפי האומדנא המקובלת האוכלוסייה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות וזה ודאי עוזר להגברת ולהרחבת פעולותיהם בעתיד ונמצא שכל האוכלוסייה נחשבת "רודף" שניתן להציל עצמנו ולהורגם. אולם כל זה אמור ביחס לציבור המבוגר שרובו ככולו מעודד את הפעולות הרצחניות עד כמה שידוע. משא"כ בנוגע לילדים שאינם בגד זה אסור לפגוע בהם בכוונה תחילה.

ד. פגיעה בחפים מפשע בפעולת תגמול של אנשים פרטיים:

6. הרב שאול ישראלי מניח יסוד, שאם ניתן להזהיר את החפים מפשע שיסתלקו מהמקום מבלי שיפגעו שיש לעשות זאת. אך מעלה דילמה במקרה בו לא ניתן להזהיר קודם הפעולה משום שאזהרה זו תעזור גם למפגעים לברוח ולהסתר, האם מותר לבצע פעולת תגמול למרות שישנם אנשים חפים מפשע כילדים שיפגעו או שמא משום שיש אנשים חפים מפשע אסור לבצע זאת.

7. בסיס ההיתר לפגיעה במחבלים הוא מדין שהם נחשבים רודפים להורגנו ולכן מותר להורגם מדין "רודף". גם אם הרדיפה נגרמת על ידי אונס לדעת הרמב"ם הוא נחשב רודף (רודף באונס). גם אם הרדיפה אינה שלו אך נגרמת בסיבתו הוא נחשב רודף (רודף בגרם). במידה ושני הדברים מתקיימים, הרדיפה נגרמת רק בסיבתו (בגרם) וגם לא בבחירתו (באונס) הרי שהוא אינו רודף כלל. לכן למסקנה כותב הרב שאול ישראלי שילדים חפים מפשע שמחבלים נמצאים בקרבתם ומתוך כך נמנעים לבצע פעולת תגמול כדי לא לפגוע בילדים נחשב שבסיבתם ממשיכות הרדיפות והפיגועים אך זהו לא בבחירתם והם אנוסים ולכן הם אינם רודפים כלל. שכן הם אינם משתתפים בהריגה ולא גורמים לה. ובכדי להציל את עצמנו על ידי פעולת תגמול להריגת המחבלים וכתוצאה מזה יהרגו ילדים חפים מפשע זה לא הותר.

ה. פגיעה בחפים מפשע בפעולת תגמול כאקט מלחמתי-מבצעי:

כתב (פרק ה): "עד כה דנו על העניין מבחינת פעולה במסגרת חיי היום יום. אכן קיימת עוד גישה לנידון והיא לראות זאת כפעולה מלחמתית. שהרי ההלכה מתירה מלחמה עם הנכרים ואז בהכרח יורד איסור זה של פגיעה בנפשות. ולא מצינו במלחמה גם חובה לדקדק ולהבדיל בין דם לדם…."

8. חוקר הרב מאיזה טעם מלחמה מתירה לעבור על איסור רציחה בין בבני ישראל ובין בבני נוח ולאחר חקירה מעלה שזו מכוח הסכמת בני האדם המכונה בלשון ההלכה "דינא דמלכותא" וזה לשונו:

"נראה לי שיסוד דינא דמלכותא אחד הוא [בין בפנים המדינה] וגם בין עם לעם הוא רק מצד הסכמה…שמה שנהגו בו המלכים והמלכויות השונות נחשב כהסכמה כללית של באי עולם. ועל כן אף אם יש איזה עם שאינו מסכים לזה בטלה דעתו. והרי זו ודאי הסכמה כללית היא בעולם, שמלחמה היא אחת הדרכים לפתרון סכסוכים שבין עם לעם. ורק בדורותינו עמלים על זה שהמלחמה תוכר כבלתי חוקית ועדיין לא איכשר דרא [הוכשר הדור], ואינם מוכנים להיכנס בהתחייבות הדדית מעין זו. ועל כן יש לראות הסכמת העמים שמלחמה היא אחד האמצעים החוקיים, כל עוד שהעמים הנלחמים שומרים על הנוהג המקובל בעמים ביחס למלחמה. (בדורותינו, למשל, התנאי שטרם יתחילו בפעולות יש להכריז על מלחמה. כמו כן נחתמים מדי פעם הסכמים על הגבלה בשימוש נשק מסוים ועוד כיו"ב)…

ומעתה נאמר שדינא דמלכותא שבין מדינה למדינה הוא גם כן מטעם הסכמת בני המדינות, ואעפ"י שזה נוגע לדיני נפשות הסכמתם מועילה. וזהו היסוד של חוקיות המלחמה. ואין הכי נמי [ואכן], אם יבואו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג בעמים, שוב לא תהיה המלחמה חוקית ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נידון בדין רוצח ושופך דמים. אולם כל עוד שהנוהג של מלחמה הוא מקובל בעמים, אין המלחמה אסורה גם לפי הדין, ומטעם זה מותרת גם לישראל מלחמת רשות.

ולפי זה יוצא שגם בזה הזמן תתכן פעולה מלחמתית [צבאית] על ידי ישראל בתור מלחמת רשות. ובמלחמה אין צריך לדקדק ולהבחין בין צדיק לרשע כי זהו טיבה של מלחמה שאינה נותנת אפשרות דקדוק, וגם בדרך זו הותרה המלחמה, כל עוד שנוהג זה מקובל על העמים…

וכל זה הוא לפי מה שנקטנו שמקרה דנן [פעולת התגמול לתקרית קיביה] אינו בגד מלחמת מצוה אלא מלחמת רשות. אולם האמת נראה לעניות דעתי שנידון דידן יש לו תורת מלחמת מצוה ממש….

9. לדעת הרב שאול ישראלי מלחמה במפגעים וטרוריסטים שהם בעצם בתהליך התקפה עלינו כל הזמן, אלא שבחרו להם דרך הפעולה בהפסקות לנוחיותם וליעילות מעשיהם היא מלחמת מצווה ללא כל ספק.

10. מעלה שישנו מושג מיוחד של "מלחמת נקמה" שהיא מלחמה נגד הצוררים את ישראל. [ומגדיר -] אם כבר באו קודם [המפגעים] אלא שנסוגו ומטרתם לחזור ולבוא, הרי הם בגדר צוררי ישראל ויש בהם דין מלחמת נקמה שהיא מצוה לכל הדעות. ונוהגים בה כל דיני מלחמה ואין שום חובה לדקדק בעשיית הפעולה שלא יפגעו בה רק אלו שהשתתפו, כי זו דרכה של מלחמה שנספה בה צדיק עם רשע.

לסיכום כתב (פרק ה אות ל):

11. והיוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה זאת היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עונם ישאו. ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם ואנחנו נקיים. אכן לפגע בכוונה בילדים, כזה לא מצינו אלא בחטא עבודה זרה. על כן מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם…