דברים יד:
א בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה מה:
שהזהירנו מעשות שרט לנפש בבשרנו כאשר יעשו עובדי ע"ז. והוא אמרו יתעלה לא תתגודדו. וכבר נכפלה האזהרה מזה באמרו ושרט לנפש לא תתנו וגו'. וכבר התבאר בגמרא יבמות (דף י"ג ע"ב) כי גופיה דקרא לא תתגודדו לא תעשו חבורה, ושם נאמר גם כן לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות (דף כ"א ע"ב) אמרו שריטה וגדידה אחת היא. ושם התבאר המתגודד על המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז בכלי חייב ביד פטור כמו שבא בפירוש בנבואה ויתגודדו כמשפטם בחרבות. והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחלוק דתי העיר במנהגם וחלוק הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארנו לא תעשו חבורה על מת, וזהו כמו דרש. וכן אמרו סנהדרין (דף ק"י ע"א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, הוא גם כן על צד הדרש אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד. ולפי מה שבארו החכמים הנה הוא שלילה לא אזהרה כי הם בארו שענין זה המאמר הוא שהאל יתעלה מגיד כי מי שיחלוק ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא יענש במה שנענש קרח ואמנם יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו, רוצה לומר הצרעת, כאמרו למשה הבא נא ידך בחיקך, וכמו שהתבאר בעזיהו המלך. ואשוב אל כונת המצוה ואומר כי התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות והעובר על לאו זה לוקה.
אין להצטער על מעשה האל יותר מהמצווה
ספר החינוך:
שלא להתגודד גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יד, א): "לא תתגודדו". ונכפל לאו זה במלה אחרת, שנאמר (ויקרא יט, כח): "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" וגו'. ובמסכת יבמות (יג, ע"ב) אמרו זכרונם לברכה, לא תתגודדו מבעי לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה, ושם נאמר עוד, לא תתגודדו על מת. ובמסכת מכות אמרו זכרונם לברכה (כא, ע"א) ששריטה וגדידה דבר אחד הוא, ושם נאמר שהשורט על המת, בין ביד בין בכלי, חיב, ועל עבודה זרה, בכלי חיב, וביד פטור, שכן היה מנהגם להתגודד לפני עבודה זרה בכלי, וכענין שכתוב (מלכים יח, א כח) "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים". ומכל מקום לפי הנראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה (שם כב) שאין חיוב הלאו, רק במתגודד על מת או על עבודה זרה, אבל המתגודד בלא טענה או מתוך כעס על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה, אף על פי שהוא דבר נמאס ביותר ומכער ואסור, אין חיוב הלאו על זה.
משרשי המצוה. כדי שלא נעשה בנו שום ענין בעולם דומה לעובדי עבודה זרה, וכענין שכתבתי בלאו דהקפת הראש בסדר קדשים תהיו (מצוה רנא). ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה להצטער בדבר ממעשה האל, רק על הענין שצונו ברוך הוא להצטער בו, ומן הטעם שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצוה ראשונה (מצוה רסד), אבל שנשחית גופינו ונקלקל עצמנו כשוטים לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה, רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרי הדעת שלא הבינו דבר במעשה האל ונפלאותיו. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפירוש החומש כאן) כתב, מכאן סמך לרבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן כז ע"ב) באסרם להתאבל על מת יותר מדאי.
מדיני המצוה. כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כ, ע"ב) שהשורט על המת חיב על כל שריטה ושריטה מלקות אחת, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת, והשורט שריטה אחת על חמשה מתים חיב חמש מלקיות. ויתר פרטיה. בסוף מסכת מכות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (עבודה זרה יב, יד) כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלקת, ולשון לא תתגודדו כלומר, לא תעשו אגדות אגדות, כלומר, שתהיו חלוקין אלו על אלו. ממורי ישמרו אל למדתי שאין אסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כלם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירים, אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינים חלוקין והן שוין בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו, והביאו ראיה ממעשה דמסכת חלין שאמרו שם (צ"ל עבודה זרה מ, ע"א) נפקי שפורי דרב ואסרי, ונפקי שפורי דשמואל ושרו.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ושרט שריטה אחת בכל מקום שבגופו על מת או לשם עבודה זרה חיב מלקות.
כבוד בניו של המקום
רש"י (שם):
לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.
שהרי הובטחו ישראל בהישארות הנפש
רמב"ן (שם):
ולפי דעתי: כי טעם: עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך. יאמר: אחרי שאתה עם קדוש, וסגולת השם, ולא ישא אלהים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד, יד), אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש, ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מועד קטן כז ע"ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי.
שלא יראה שמהותו של האדם נפגם מחמת מותו של אדם אחר
רש"ר הירש (ויקרא יט, כח):
הקריעה הנעשית בבגדו של האבל מסמלת את ה"קרע" שמותו של הנפטר הסב בסביבתם הקרובה של הנותרים בחיים, בעולמו הקרוב והאישי של האבל. לעומת זאת, פצע הנעשה בבשרו של הנותר בחיים, ירמז שמותו של האדם האהוב גרם לשבר בעצמנו ובגופינו – ודבר זה אסור שיקרה. לא משנה עד כמה חביב ויקר אדם זה לנו, ולא משנה עד כמה יהיה קרוב מאוד מאוד ללבנו ונפשנו, אסור שמותו יבטל או אפילו ימעיט את ערכם ומשמעותם של חיינו שלנו. לחייו של כל אדם ואדם ישנה חשיבות העומדת בפני עצמה, בקשר הישיר שלו עם ה'. כל נימה של קיומנו הגופני, כל ניצוץ כוח שניתן לנו, וכל רגע ורגע מחיינו, קודש הם לה'. כל עוד ה' גוזר לנו חיים בעולם הזה, אנו חייבים להתמיד בעבודתו. בכל כוחנו עלינו לעשות את המוטל עלינו כעם קדוש אליו – ולא לקלקל במכוון את כוחנו שלנו. למעשה, אבדן אדם שהיה קרוב מאוד ללבנו ונפשנו, צריך לזרז אותנו להכפיל את מרץ חיינו, כדי שנוכל לעזור למלא את החלל שהותיר המוות במלאכת עבודת הבורא.
אך "שרט לנפש" קשור גם לגדידה לעבודה זרה (עיין מכות כא ע"א). הדבר מעלה את האפשרות שאיסור זה נועד גם להפריך את התפיסה האלילית אשר – גם לאחר היעלמות העמים עובדי האלילים – לא יצאה לגמרי מלבות בני האדם. מהותה של תפיסה זו היא כדלהלן: היא רואה את המוות ככוח הסותר והמתנגד לחיים והמבקש את מות האדם. לכן משפגע המוות באדם, היו הנותרים בחיים חובלים בעצמם, מטילים מום בגופיהם, ואפילו מקריבים קרבנות אדם, כדי להראות הכנעה לכוחות החשוכים המתנגדים לחיים. על ידי הכנעה כזו ביקשו להסיר את רוע הגזירה של הכוחות האלה – מעצמם ומכל שאר הנותרים עדיין בחיים. האמיתות והתפיסות של היהדות דוחות תפיסה זו ומעשים כאלה.
קישורים:
מקורות נוספים:
