מדוע לא התייחסה התורה להקצאת שצ"פ בתוך העיר

פתיחה

אחד מהתחומים הנדרשים כיום בפיתוח ערים הוא הנדסת העיר ותכנונה קודם בנייתה. מהנדסי ערים ואדריכלי נוף ממונים על פיקוח חזות העיר, תהליכי פיתוחה וצורת בנייתה. תכנון עירוני הוא אינו חידוש של העולם המודרני, תכנון ערים מצאנו כבר באימפריות קדומות שהיו לאורך ההיסטוריה1ואפילו בשבטים עתיקים2. הצורך בתכנון מוקדם בעידן המודרני והפוסט מודרני גובר בעקבות המהפכה התעשייתית ותהליכי האורבניזציה (עיור) שעברה האנושות במאה וחמישים שנה האחרונות. ככל שהאנושות מתקדמת במודרניזציה הולכת וגדלה ההבנה עד כמה ישנו צורך בתכנון נכון של העיר תוך כדי התחשבות בצרכי האדם הפיסיים והמנטליים, הכלכליים והחברתיים, בכדי שיהיה ניתן לקבל מלבד ניצול אופטימלי של השטח גם איכות חיים, בריאות נפשית ועליית תוחלת החיים בערים מודרניות. באופן אולי מפתיע, באחת ממצות התורה3 התורה התייחסה לאדריכלות נוף וקבעה את צורת הבנייה בערי ישראל.

ערי הלווים

אחת ממצות התורה היא הקצאת ערים לשבט לוי. בני ישראל נחלקו לשנים עשר שבטים וכל שבט קיבל חלק ונחלה בארץ ישראל מלבד שבט לוי והכוהנים (שיצאו משבט לוי) שלא קיבלו שטח נחלה בארץ. על כן ציווה ה' לתת להם 48 ערים ברחבי הארץ שבהם יתיישבו הלווים והכוהנים. מלבד הקצאת 48 ערים לשבט לוי עוד צוונו לתת לכל אחת מערים אלו שטח, מגרש, חוץ לעיר וכך נאמר בתורה4:
ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם.
ג וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם.
ד וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.
ה וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת-פְּאַת-קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת-פְּאַת-יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים.

מפסוקים אלו למדנו שיש עיר ומגרש. ובמשנה5 למדנו שישנו גם שטח הנקרא 'שדה'. העיר מיועדת לבנייה וישיבת בני האדם. המגרש מיועד לשאר צרכי בני האדם שאינם מגורים וביניהם לבהמותיהם (שטח מרעה) והשדה למטעים. נוסף על יעוד שטח המגרש כנזכר מוסיף רש"י בפירושו על התורה6 ששטח זה מיועד גם בכדי להיות ריווח ויופי לעיר: "ריוח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". ראה מצווה שמב

לפי מדות התורה7 2000אמה הם 960 מ', כק"מ אחד. ובואר בחז"ל ש- 1000 אמה (500 מ') מוקצים למגרש ו- 1000 אמה (500 מ') מוקצים לשדה:

איור 1

אקטואליה בערי ישראל

ברם, כל זה לא נאמר אלא בערי הלווים ואילו היום לעת עתה אין בינינו ערי לווים וא"כ מה נוגע דבר זה לימינו?
ובכן, ראשית למדנו ממצווה זו על החשיבות הרבה שנתנה התורה להקצאת שצ"פ. חשיבתה של התורה עוד מימי קדם – בימים בהם עוד הבנייה הייתה מרווחת, בר קיימא בטבעיותה, משתלבת עם הנוף, משתמשת בחומרים טבעיים ולרוב בנייה צמוד קרקע שלא פוגעת במשב הרוח – על הקצאת שצ"פ חוץ לעיר מעורר השראה ומלמדנו על חשיבות הדבר לימינו בהם אנו בונים בשיטת בנייה צפופה, רוויית קומות ואורבנית. בנוסף לכך, מצאנו לרמב"ם שכותב שמצווה זו נוהגת בכל ערי ישראל ולא רק בערי הלווים:

"אין עושין בערי הלויים עיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא מגרש שדה, ולא שדה מגרש–שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" ומפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא יימכר", לא ישונה, אלא השדה והמגרש והעיר, כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם.

ה וכן בשאר ערי ישראל, אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש. ולא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה, ולא ייטע את חורבתו גינה, שלא יחריבו ארץ ישראל".

הלכות שמיטה ויובל פי"ג

ומדברי רבי יוסף קארו8 שמענו שבזמן שארץ ישראל בידינו נוהגת מצווה זו בכל ערי ישראל על כן דין זה נוהג בימינו:

"ודין זה והרחקה זו אינן אלא בארץ ישראל, לפי שאין אנו חוששין לנוי העיר ואפילו רובה ישראל אלא בא"י. ובהגהת בדק הבית הוסיף – ונראה לי דאף בארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי גוים בעונותינו עד שנזכה לזכות בה"

בית יוסף חושן משפט סי' קנה
איור 2

להרחבה בנושא תכנון שצ"פ ותכנון עירוני במשנת התורה ראה מאמר זה:

העדפה או אי התייחסות

לאחר שביארנו כי דין הקצאת שצ"פ נוהג בימינו בכל ערי ישראל נותר לנו להבין מדוע התורה ציוותה על הקצאת שצ"פ חוץ לעיר ולא צוויתה על הקצאת שצ"פ תוך העיר. ניתן לומר על כך כמה היבטים:

1. בימי קדם הצורך לצוות על הקצאת שצ"פ בתוך העיר לא הייתה שכיחה משום שהבנייה הייתה תואמת את הסביבה הטבעית ומשתלבת עמה. לרוב לא היו ערים צפופות והבנייה הייתה כפרית על כן לא היה צורך בהקצאת שצ"פ תוך העיר. משא"כ חוץ לעיר היה צורך להקצות שצ"פ ולאסור לשנות את ייעודו לשטח חקלאי או נדלני משום שהיה שכיח הצורך במקום מרעה לבהמות על כן היה גם צורך לאפשר כניסה ויציאה קלה אל העיר. על דרך הכללים "התורה תדבר על הרוב", "ודיברה התורה בהווה". לפי הסבר זה ציווי הקצאת שצ"פ חוץ לעיר אינו העדפה על שצ"פ תוך העיר.

2. הקצאת שצ"פ חוץ לעיר מהווה למידה משמעותית להקצאת שצ"פ תוך העיר. שכן, אם התורה ציוותה להקצות שצ"פ חוץ לעיר למרות שעל פי רוב חוץ לעיר הוא מקום שנשאר טבעי ללא יד אדם ולא בונים בו, שלכן נקרא חוץ לעיר, על אחת כמה וכמה שיש צורך להקצות שצ"פ תוך העיר ששם הבנייה.

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

דילוג לתוכן