בראשית א:
כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ריב:
הציווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתכוון לקיום המין, וזוהי מצוות פרייה ורבייה. והוא אומרו יתעלה: "פרו ורבו" (בראשית א, כח. ושם ט, ז). וכבר ביארו שהחתן פטור מקריאת שמע אם נשא בתולה, ונתנו טעם לכך, מפני שהוא עוסק במצווה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו וחיוביה בפרק ו' מיבמות.
ואין הנשים חייבות במצווה זו; ובפירוש אמרו שם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האשה".
יישוב העולם
ספר החינוך:
בראשית. יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו".
משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב (גיטין מא ע"ב במשנה), שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיהו מה, יח): "…לֹא-תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ…". והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה, ב).
דיני המצוה, מתי חיב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה מבוארים ביבמות בפרק ו' (סא ע"ב; סב ע"ב) ובברכות (טז ע"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן (קידושין לו ע"ב) וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א) לישא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים, והמבטלה בטל עשה וענשו גדול מאד (קידושין כט ע"ב) שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו.
כדי שיכלו נשמות שבגוף
יבמות סב ע"א:
דאמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף שנאמר (ישעיהו נז, טז) כי רוח מלפני יעטוף וגו'.
שיהיה נקרא שם ה' על האדם
זוהר פרשת (ויקרא דף ז'):
..וּבְגִין כָּךְ בָּרָא לֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לְמֶהֱוֵי שְׁלִים. וְאֵימָתַי אִקְרֵי בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּגַוונָא דִּלְעֵילָּא? בְּשַׁעֲתָא דְּאִזְדַּוִּוג בְּבַת זוּגֵיהּ בְּאַחֲדוּתָא בְּחֶדְוָותָא בִּרְעוּתָא, וְיַפִּיק מִנֵּיהּ וּמִנוּקְבֵיהּ בֵּן וּבַת. וּכְדֵין הוּא בַּר נָשׁ שְׁלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאַשְׁלִים הוּא לְתַתָּא, כְּגַוונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וּכְדֵין אִתְקְרֵי (ס"א אתקיים) שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה עָלֵיהּ…
[תרגום: וּמִשּׁוּם כָּךְ בָּרָא אוֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, לִהְיוֹת שָׁלֵם. וּמָתַי נִקְרָא אָדָם שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה? בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּוֵּג עִם בַּת זוּגוֹ בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה וּבְרָצוֹן, וְיוֹצִיא מִמֶּנּוּ וּמִנְּקֵבָתוֹ בֵּן וּבַת. וְאָז הוּא אָדָם שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, וּמַשְׁלִים הוּא לְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, וְאָז נִקְרָא (יתקים) הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן עָלָיו].הכנה לעבודת ה'
רבינו בחיי שם:
וטעם המצוה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית כדי להכיר בוראו ולעבוד עבודתו שאם לא כן מותר האדם מן הבהמה אין, וכן אמר הנביא וגם את בניהם אשר ילדו לי כלומר לשמי, ובארו בו כי ישראל הם נולדים לשמו וזאת היא הכונה בהם לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות אלא שתהיה הכונה לשמו בלבד והוא שיכוין בתולדתו אל הכונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רוח הקודש כענין הקרבנות הגופיים שהיתה הכונה להשראת שכינה ולהמשכת רוח הקודש.
לגלות אור אין סוף בעולם ולהשלים את הכוונה של דירה בתחתונים
חסד לאברהם (מעין ב, נהר סד):
להיות המצוה העיקרית בכל המצות שהוא פריה ורביה עד שהיא קודמת לכל המצות שבתורה, שהיא ראשונה במצות, עד שהיא בפרשת בראשית דכתיב "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ" עד שענין המעשה הזה היה רצון הבורא גם לעופות והדגים כדכתיב בהם: "ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו…" (בראשית, א, כב), וכן בפרשת נח: "כל החיה… בעוף ובבהמה… ופרו ורבו על הארץ" (בראשית, ח, יז). עד שבאה האזהרה שלא לסרס אפילו כלב…. עד שאפילו האינם ישראל מצווים על זה…. הרי ענין זה כולל לישראל, לגרים ולעבדים ולגוים, לחיה ולבהמה ולדגים ועופות בין טמאים ובין טהורים. והטעם לעניין זה פירש בזוהר בפיקודין (=במצוות), כי אין שכינה מתפשטת בענפיה בתחתונים אלא על ידי התפשטות נשמות עליונות למטה. ומטעם זה צריך אדם לפרות ולרבות, כדי להמשיך נשמות עליונות בתחתונים, ועל ידי מציאות הנשמות למטה יתנוצץ אור גבוה בתחתונים…
דרך מצוותיך (לאדמו"ר הצמח צדק מליובאוויטש) – מצוות פריה ורביה:
תכלית ירידת האדם לעולם הזה להמשיך גילוי אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין (הסובב את כל העולמות) מההעלם אל הגילוי בבחינה פנימית ממש…
וזאת המעלה אי אפשר להגיע כי אם ע"י ירידת הנשמה לגוף דווקא….
וזהו שנצטווינו לפרות ולרבות, ואין משיח בא עד שיכלו נשמות שבאוצר. כי בחינת משיח ותחיית המתים הוא ענין גילוי הסובב כנ"ל וזהו ע"י שירדו הנשמות בגוף דווקא, שבו ועל ידו מגיע הכח הנפלא הזה לעצור ולקבל הארה זו.
תורת מנחם (התוועדויות תשי"ז, פרשת במדבר, שבת מברכים סיון):
לידת ילדים שמחה למשפחה, לעם ולכל הדורות
אודות הגאולה העתידה אמרו רז"ל (יבמות סב ע"א): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", ופירש רש"י דקאי [שמדבר] על אוצר הנשמות ששמו גוף.
והביאור בזה – דכיוון שהחידוש של משיח (בן דוד) הוא שתהיה דירה לו יתברך בתחתונים, לכן יש צורך שכל העניינים, ובכללם גם הנשמות, יבואו למקום שבו רוצה הקב"ה שתהיה לו דירה, דהיינו בתחתונים….
שבמקום זה רוצה הקב"ה שתהיה דירתו, יש צורך שכל העניינים יהיו במקום זה דווקא ולכן לא מספיקה מציאותם ועבודתם של הנשמות כפי שהם למעלה… כיון שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, צריכה להיות מציאות הנשמות ועבודתם למטה דווקא, שעל ידי זה פועלים שתהיה הגאולה העתידה במהרה בימינו, שאז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים.
על פי זה מובן שכאשר נולד ילד יהודי – הרי זה לא רק שמחה פרטית אצל ההורים, המשפחה, הסביבה, או אפילו כלל ישראל בדור זה, אלא זוהי שמחה עבור כל סדר ההשתלשלות וכל העניינים שבמשך כל הדורות, דכיוון שעניין זה ("יכלו כל נשמות שבגוף") מביא את הגאולה העתידה, הרי זו שמחה עבור כל ענייני ההשתלשלות הצמאים לביאת המשיח, שזוהי תכליתם.
במצות פריה ורביה מאירים החיים במילואם בכל האופנים
אורות המצות לראי"ה קוק:
מצות פריה ורביה בה אנו מוצאים את כל הצדדים מאירים:
לאדם הפרטי – אושרו בעולם בשמחת החיים על ידי זרע חיים אשר יראה בעולמו, חברת חיי המשפחה וחוגה המאיר את מחשכי הלב לעת מצוא של זקנה, של מחלה ופגע, כמה נכבדים הם זרע האדם וקשר החיים המאחדם. זהו מצד האנוכיות.
הצד האידיאלי העליון, ההויה בכללותה – מי שלבו מלא אהבה אל המציאות, מי שמוצא את האושר והטוב הנמצא בכללות ההויה כשהיא משתקפת לא רק מצד אחד כי אם מכל ערכה, מכל עברה, מכל ההווה שלה ומכל עתידה, מכל חומריותה ומכל רוחניותה, מכל מזגיה, מכל היופי, מכל העונג, מכל הזוהר שלה, שבכללה הכל מזהיר, הכל מאיר, שהרי גם הכיעור והחושך מתהפך לאור על ידי ההכללה. במעמד כזה מתלקחת אש קודש, אש מאירה בכבוד ומחיה לב בנחת, לאהבת החיים, להגדלת מציאות החיים, להרבות את הדמות, להוסיף אור חיים בעולם, למען תהיה ההויה יותר רחבה ויותר מתפשטת, והמבט העליון העדין בהוד של האדם סוקר על כל המצוי באנוכיות עליונה, מרגיש את הצִינורות המחברים אותו אל הכל, שמח באושר הכל ומתענג בנועם הכל. על כן מתגלה כל הצד העליון הזה גם כן במצוה זו.
הצד האלוהי – האושר של דעת אלהים, הרבות החכמה, התרחבות השאיפה העליונה שהיא צריכה לריבוי גוונים. ודאי כל נפש חיה יש לה תיאוריה מיוחדת. כל התגלות של חיים מוסיפה דעת ורגש אלוהי בעולם ומבלטת חותם חדש על החיים. גם במקום שהיא ניכרת רק מעט, מכל מקום היא נמצאת, היא מצטרפת לחשבון גדול.
מצד המוסר – כיון שהחיים הינם אהובים ויקרים, כיון שיש להם ערך השווה לסבול את העולם באהבה כל כך אדירה, ראוי להרבות להם משכללים ועוזרים. כל מה שהעוזרים ירבו, יוסיפו החיים בעצמם שלמות, עד שיעלו למרום פסגתם. על כן קורא המוסר בצדק להרבות את החיים, למען הרחיב את גבול הצדק והטוב.
מצד האמונה – התוכן העליון המתגלה על ידי המון המעשים, המון [צווים], על פי סדרי התורה והמצוה, המה צריכים לעובדים. כל מה שתתרבה האגודה, ניכרת יותר השפעתה, וכל מצוה שתעשה בעולם ממשכת היא על העולם את הזוהר האלהי המתגלה על ידה בגניזה העליונה בצורה יותר מובלטת ועשירה. על כן מלא מאוד הוא [ערכה] של מצוה היסודית הזאת בתוכן האמונה והחזקת התורה המעשית והלבית.
מצד הלאומיות – אין זה צריך ביאור מה גדול הוא הערך של תוספת כחות עובדים באומה שכל יסודה הוא התאגדות הפרטים לכלל אחד, ברוח אחד, בדעה אחת ומגמה משותפת, בכל המצבים – הכלליים, החומריים והרוחניים.
היבטים בעידן המודרני
עיקרון הפרו ורבו אל מול עיקרון קדושת החיים הפסיבי:
קדושה היא תחום מוגן, שיש איסור להשיג את גבול. כך העיקרון המסורתי של קדושת החיים רואה בחיים נתון מוחלט הנמצא מעבר לשליטתנו ואשר אין לנו זכות להתערב בו. זו עמדה פסיבית המבוססת על מורא, על איסור נגיעה ועל איסורים חמורים של פגיעה. קדושת החיים כרוכה בהיותם טרנסצנדנטיים, כלומר: בלתי-תלויים בהערכתנו אותם לפי ערך ה"שימוש" בהם (כלומר: בערכם הפסיכולוגי, הרגשי והכלכלי). אלברט שווייצר פיתח את הרעיון של "הערצה" (veneration) לחיים – יחס של כבוד כלפי מה שנמצא מחוץ לשליטתנו והוא נעלה מאתנו. זו עמדה פסיבית בהיותה "כנועה". לעומת זאת, על פי הפירוש שהוצע כאן, החיים הם מצווה, וקדושתם מתבטאת דווקא בהליך האקטיבי של יצירתם ועיצובם. לא רק שאין איסור לאדם להתערב ב"מעשה בראשית", אלא הוא מצווה להיות שותף פעיל במלאכת בריאתם של בני אדם. האדם אינו רק נזר הבריאה, אלא בעל הבית עליה הן בשלטון על העולם הטבעי והן בשליטה על מנגנון ההולדה עצמו, כלומר: המשך קיומם של החיים והפצתם. עקרון קדושת החיים (במובנו ה"פסיבי"), המנחה תפיסות ביו-אתיות של ארצות רבות במערב האוסרות בצורה זו או אחרת על סיוע מלאכותי בהולדה, שונה מן האידיאל של פרו ורבו. כך, למשל, אין סתירה בהחלטה של זוגות רבים באירופה כיום להמנע מהולדה בכלל (או להגביל את גודלה של המשפחה) ובין התנגדותם החריפה להפלות, למחקר בתאי גזע, לברירת מין היילוד ולפרקטיקות נוספות של הולדה בסיוע רפואי. במילים אחרות: על פי הגישה הפסיבית, יצירת אינה בהכרח ערך, אך מרגע שנוצרו, אסור באופן מוחלט לגעת בהם. האדם אינו שותף כלל למעשה הבריאה אלא כלי בתהליך טבעי או אלוהי זה.
דוד הד. "פרו ורבו": הבסיס לאתיקה של הולדה ועיצוב גנטי. משפט רפואי וביו-אתיקה כרך 4 תשע"א
קישורים:
דרך מצוותיך, מצוות פריה ובריה, בספריית חב"ד ליובאוויטש.
תורת מנחם, התוועדויות תשי"ז, בספריית חב"ד ליובאוויטש.
מקורות נוספים:
