שמות יג:
ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנז:
היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן, בתחלת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו, יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגדה של פסח): 'כל המאריך לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח'. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתברך: "והגדת לבנך ביום ההוא" וכו'. ובא הפירוש (בהגדה ובמכילתא): "והגדת לבנך" – יכול מראש חדש? תלמוד לומר: "ביום ההוא". אי "ביום ההוא", יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: "בעבור זה" – בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר, מתחילת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול]: 'מכלל שנאמר: "כי ישאלך בנך", יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: "והגדת לבנך", אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים, מניין? תלמוד לומר: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". כלומר, שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה קנה): "זכור את יום השבת לקדשו". וכבר ידעת לשון אמרם (הגדה של פסח): 'ואפילו כולנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה כלה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים; וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ע"ב – קיח ע"א).
לחזק האמונה בבוראנו הכל יכול
ספר החינוך:
לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר: "והגדת לבנך" וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב 'לבנך', דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.
וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
דיני המצוה, כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות ושיעורן, ומזיגתן, וסידורן.
והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק:
בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת, בשביל כוס קידוש שצריכין ליטול, והכי איתא בברכות פרק כיצד [דף מ"ג ע"א], שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש, ואינו מברך על היין לאחריו.
ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך 'על נטילת ידים', ומטבל בירק ומברך עליו 'בורא פרי האדמה' לפניו, ולאחריו אינו מברך 'בורא נפשות' וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק, ואין כל מה שעשה בינתים הפסקה כמו שנפרש.
ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת מוזגין כוס שני, וקורין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד האחת, ומברך 'אשר גאלנו' וכו' על כוס השני ושותין אותו, ואין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן', ולא אחריו 'על הגפן'.
ואחר ששתו כוס שני. נוטלין לידים ומברכין 'על נטילת ידים', ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלימה, ומברכין על החצי 'המוציא' ו'לאכול מצה'.
ונוטלין חזרת ומברכין 'לאכול מרור', ואוכלין ממנו בטיבול בחרוסת, ואין מברכין עליה 'בורא פרי האדמה'. לפי שנפטרה בברכה שברכו בירק תחלה. דהכי מוכח בגמרא [פסחים דף ק"ג ע"ב] דלא הוי הפסקה לעולם שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקור האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי 'הב וניבריך' וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף פ"ז ע"א]: 'משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר'. ואחר שאוכלין מן המרור בטיבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין.
ואחר כך אוכלין סעודתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע. ואין אוכלין עוד כל הלילה שלא לסלק טעם המצה מן הפה, כדכתיב [תהילים קי"ט, ק"ג]: "מדבש לפי", אבל מים ודאי שותין, שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה.
ואחר כך נוטלין לידים, ואין מברכין 'על נטילת ידים', ומוזגין כוס שלישי, ומברכין עליו ברכת המזון ו'בורא פרי הגפן', אבל לא לאחריו 'על הגפן'. ואחר כך מוזגין כוס רביעי, וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן', אבל אחריו מברכין 'על הגפן', והוא שלא יהא דעתם לשתות עוד כוס חמישי.
נמצא לפי זה, שאין מברכין 'בורא פרי הגפן' אלא תרי זמני, על כוס הקידוש ועל כוס הברכה, ו'על הגפן' פעם אחת, אחר כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה צריכין הסיבה.
ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים [פרק עשירי].
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ביטל עשה.
שם משמואל (הגדה של פסח):
ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, היינו דהנה בגאולת מצרים נתגלה האמונה, תחת אשר עד כה הייתה להם רק במסורת האבות, נתגלה עתה במוחש. ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו – שכל מה שנתגלה עוד יש תוספת, ואם משיג יותר, עדיין צריך להאמונה להעמיק יותר. והאי כתר עליון אוכם הוא לגבי עילת העילות. והנה מצה נקראת מיכלא דמהימנותא והיא לחם עוני – לחם שעונין עליו דברים הרבה. ואם כן, סיפור יציאת מצרים – יש סגולת המצה להביא לידי אמונה ועוד מדה יתירה בהסיפור שכל שמתבונן ומשיג ביותר מביא לאמונה עוד יותר עד בלי גבול. ועל כן אפילו כולנו חכמים מצוה עלינו לספר לקנות אמונה עוד יותר, וכל המרבה לספר הרי זה משובח שאמונה היא בלי גבול כנ"ל.
עדות לחידוש העולם
טעמי המצוות לרבי מנחם הבבלי (מצווה ז):
לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו שנאמר 'והגדת לבינך ביום ההוא בעבור זה . טעם מצווה זו, לפי שיציאת מצרים עדות מופת לחידוש העולם שיש אלקי קדמון ויכול פועל בכל הנמצאים כרצונו ובידו לשנות כאשר יחפוץ. והמרבה לספר הרי זה משובח- לפי שמודה שקיים לבנים מה שנדר לאבות.
לחזק מסורת אבותינו
יד מצרים (לר' יצחק אייזיק חבר) על הגדה של פסח:
להורות נתן, שע"פ הטבע לא היינו יכולים לצאת משם מצד היקף המזל והשר השולט בה ובזה אנו יודעים שהוא יתברך המשגיח הפרטי וכל אשר חפץ עשה בשמים ובארץ. ולכך אפילו כלנו חכמים כו' מצוה עלינו וכו' – שיציאת מצרים הוא השורש לכל התורה כולה שעל ידה נתברר לנו השגחתו, ולכן אע"פ שכולנו חכמים שאנו יודעים מצד השכל שהבורא יתברך המשגיח בעולמו במדרגת א"א שהיה מכיר השגחתו מאליו, אעפ"כ מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים שהדבר המורגש בראות פועל באדם יותר ממה שמבין להוכיח על פי שכל.
ולכן ענין האמונה וקבלת האבות הוא גדול יותר ממה שהסומך על פי חקירתו ושכלו כמו שנתבאר במקום אחר. ולכך ראה הוא יתברך להביא אותנו לכור הברזל, ומדוע לא גילה הוא יתברך בעצמו לעם קרובו ענין השגחתו וליתן בהם חכמה ומדע שיכירו גבורתו יתברך ולא יצטרכו להשתעבד בעבודה קשה. לפי שמזה מתברר יותר נמצא שמצד שהיינו עבדים לפרעה במצרים, מוכח מזה שאפילו כולנו חכמים וכו' אין לנו לסמוך על המקרה האנושי אלא לספר ביציאת מצרים כדי לסמוך על הקבלה האמיתית שקבלנו מאבותינו יוצאי מצרים שראו בעיניהם הניסים הגדולים והנוראות האלה.
לשמוח בחירות הנפש גם בימי החושך
דרשות חתם סופר (חלק ב):
והנה כי כן מצינו בליל הפסח הזאת שאנו מצווים להיותינו כמלכים כלם יושבים על מטה כבודה עם שאין זה מדרך המוסר כלל וגם שאכתי עבדי עם אחר אנחנו ומה כחנו יפה בצאת ישראל ממצרים הלא כאשר היינו עבדים כן אנחנו עתה סובלים נתינת מנדה בלו והלך [עזרא ד'] וכמה דורות שעברו עלינו צרות רבות ורעות, כתוב ולא כתוב, והכל סבלנו ולשמחה מה זו עושה.
אבל העניין כי שמחתנו הוא על חירות הנפש שהיה בגלות מצרים ומעת צאתינו לא נשתעבדנו שוב כאמור [תהילים מ"ד] אם שכחנו שם אלוקינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלוקים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב, וכל עוד שאויבינו מצירים לנו ומתישים כח נפש החיוני לעומת זה מתגבר נפש השכלי ביתר שאר ויתר עוז, וזאת כל פרי שמחתינו בלילה זה. ולזה מספרים יציאת מצרים בלילות המרמזים לגלות ודין, להורות שאפי' בימי גלותינו אנו שמחים שמחה זו כי אעפ"י שנצטוינו להכניע נפש החיוני, נגד זה נצטוינו להגביה לבנו בדרכי ה' להרים קרן נפש השכלי.
החינוך היהודי הוא על ידי הסברה
הרש"ר הירש (שמות יג, ח):
לא בדרך מצות אנשים מלומדה חסרת מחשבה, ולא בדברי מוסר מהשפה ולחוץ, יבואו בנינו לשמור נאמנה את מצוות התורה; אין די בשיטות אלה. אלא אנו חייבים להראות להם הדרך על ידי דוגמתנו האישית הנלהבת. ובד בבד לעורר את לבם ודעתם על ידי שנסביר להם מה הדבר שאנו עושים, כדי שילמדו לקיים את המצוות בהבנה ובהכרה, ויתלהבו ויימשכו בכל לבם לתפקיד היהודי.
להשריש מידות טובות בילדים
משיב נפש (על התורה ומועדי השנה חלק א', פרשת בא):
ובזה אשכחנא פיתרא ליתן טוב טעם שעיקר סיפור יציאת מצרים הוא האב לבנו, כמאמר הכתוב (שמות יג ח-יד) כי ישאלך בנך וגו' והגדת לבנך, דכיוון דכל עיקר יציאת מצרים הייתה ע"י זה מפני שאבותינו הקדושים והטהורים הנחילו לנו טבעם ומידותם הטהורים, ונטעו בלבנו נטיעה חזקה ושורש אמונת עבודת ה' ויראתו, כמנהג האב שזוכה לבנו בנוי ובכוח ובעושר, ומכל שכן היראת ה' הטהורה אשר הייתה עצמיית אצלם הורישו זאת לבניהם אחריהם לדרותם. ובשביל זה החיוב ג"כ על כל אב ואם לספר זאת לבניהם אחריהם, ועליה לבניכם ספרו, כדי להנחיל לבנו ג"כ מדותיו ומעשים הטובים. וזוהו שאמר והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי וכו', רוצה לומר, בעבור זה גופא שכל אב מנחיל לבנו כוחותיו בגשמי וברוחניי, וע"י הגדה כזו אשר גם אבותינו עשו ככה בשביל זה זכינו שיצאנו ממצרים, ונתקבל התשובה שעשו ישראל במצרים אף שהייתה ע"י האונס והכרח השיעבוד והבן.
שידע שהכל הוא חסד הבורא עליו
צמח צדיק לר' מנחם מנדל הגר מויזניץ (תורה ומועדים, מועדים ד"ה):
וי"ל על דרך רמז – דהנה בליל פסח נתעוררים הי"ג מכילין דרחמי, שהם י"ג (פעמים) ע"ב שגימ' תתקל"ו כידוע. וזה ענין הד' כוסות בליל פסח, כי כו"ס במלוי כ"ף וא"ו סמ"ך גימ' רג"ל, וד' פעמים רג"ל עם הד' תיבות גימ' תתקל"ו, שהם הי"ג מכילין דרחמי כנ"ל. וזוכין זה ע"י שזוכר חסדי השי"ת שעושה עמו בכל רגע ורגע, ויודע שאפי' אין הולך לו כסדר הוא מחסד השי"ת עליו כדי שיטיב מעשיו שיוכל לקבל השפעת חסד ורחמים, כי מדרך הטוב להטיב. וזה המצוה ל'ספר ב'יציאת מ'צרים שר"ת גימ' ע"ב כמנין חס"ד, שידע שהכל הוא חסד הבורא עליו.
לזרוע בלב כדי שיעשה פירות בכל דור ודור
אור רש"ז (שמות מאמר רכ):
ענין סיפור יציאת מצרים, כמו הגרעין, אשר הוא הולך מהקודם אל המאוחר, שמתחילה הוא צומח, עד שנעשה בפועל פירות, ואח"כ נשאר מהם שוב בכח, היינו הגרעינים, ומהם נעשה עוד בפועל פירות.
כן ענין המצוה הנ"ל (סיפור יציאת מצרים) מתחילה היו האבות משיגים ידיעת השם יתברך בשכלם והכרתם בפועל, ואח"כ רצה הקב"ה להשריש הידיעה הזאת בכל זרע יעקב, והוציאם ממצרים בפרסום גדול, ונזרע ידיעת אלקות בלבם, אשר היא ממש כזריעה בארץ, כנאמר (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך", פירוש תזרע אותם בקרקע הלב, כי בלא זריעה בארץ – היינו הלב, אינו יכול להוציא הגרעין פירות בפועל.
ואז היתה הידיעה בחוש ועשתה פירות הרבה, כי "ראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל" וכו' (ילקוט שמעוני ח"א רמ"ד בשם המכילתא), וברבות הימים נשכח מהחוש, ולא נשאר רק בידיעה ולא בזריעה בלב, ואינו יכול להוציא פירות בפועל, כי אינו רק בבחינת גרעין – וצריך תמיד לחשוב בזה, כדי שלאט לאט ישתרש בלב הגרעין היבש הנ"ל, ואח"כ יוציא פירות לפועל, וכן חוזר הדבר חלילה, האב לבן והבן לבנו, עד עולם, מסיפור יציאת מצרים תמיד – לידיעה של – והשבות אל לבבך – להוציא הפירות.
להביא האדם ליראת שמים
ברך משה לר' משה טייטלבוים מסאטמר (מועדים, חלק ה', פסח-שבועות מאמר והגדת לבנך אות מ):
ובכן י"ל שזהו טעם מצות סיפור יציאת מצרים, כי ידוע שכל עצם יציאת מצרים היה בשביל קבלת התורה, כנאמר (שמות ג יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אכן בהיות שאין התורה מתקיימת בלי היראה, על כן בא הציווי לספר ביציאת מצרים, ותכלית מצוה זו להביא את האדם לידי יראת שמים, על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב ה"א) האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וליראה אותו, והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, עכ"ל. וזהו טעם מצות סיפור יציאת מצרים, כדי שיתבוננו במעשי ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה בפרעה ובמצרים, ומזה יתעוררו ליראה את השם הנכבד והנורא, ותהא יראתם קודמת לחכמתם וחכמתם מתקיימת.
השרשת האמונה דווקא על ידי סיפור.
רבי ראובן לויכטר (מובא בראיון בעתון יתד נאמן במוסף לשבת קודש פרשת מצורע תשע"ד גליון 30, בעמודים 8-9-10):
הרמב"ן בהקדמה לפירושו על התורה (תחילת בראשית) כותב על הפסוק: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" שהכוונה במילה "והתורה" הוא – "יכלול הסיפורים מתחילת בראשית כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה". זה דבר חדש. לנו נדמה שלומדים אמונה בדעת תבונות או בנפש החיים, המעמיקים יותר לומדים בספר העיקרים או בכוזרי ויש גם בספרי קבלה, אבל הרמב"ן אומר שאמונה מלמדים דרך סיפור. בליל הסדר שהוא שהלילה בו מקנים את יסוד האמונה כפי שרואים ביציאת מצרים צריך להיות בצורה של סיפור ולא בדרך אחרת.
עת יציאת הדיבור והפה מגלות
מאור ושמש (חלק א' רמזי פסח):
והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שאחיזת פרעה היה במיצר הגרון, ופרעה אותיות 'הערף' שהיה לו אחיזה בעורף. והוא כי כל החיצונים מגמתן לבלבל את ישראל מעבודת השם, כדי שתרד אליהם השפעת הקדושה הראויה לירד על הכנסת ישראל, ופרעה הייתה מגמתו לעשוק הקול היוצא ממיצר הגרון לבא לבחינת דיבור, על ידי שיבלבלם בשקרים ודומיהן, כדי שישתעבדו תחת הסטרא אחרא על ידי שלא ידברו הדיבור בקדושה.
וזהו שאמרו בזוהר הקודש (פ' וארא דף כ"ה ע"ב) שבמצרים היה הדיבור בגלות, שלא יכלו לדבר הדיבור בדחילו ורחימו כראוי, ולזה נקרא פרעה אותיות פה רע, שכל מגמתו היה להביא דיבור פיהם אל הרע שהוא הסטרא אחרא, וזה שאמר משה (שמות ד, י) כי כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך ישמעני פרעה, שהרי הגאולה העיקרית הוא להוציא הדיבור מהגלות שהוא עתה בהגלות, ואם כן איך ישמעני פרעה, שאוכל לגאלם על ידי דיבורי אליו, מאחר שהדיבור הוא בהגלות תחת ידו. ולכן אבותינו בזכות שנלחמו מלחמת מצוה, ולא הניחו את הסטרא אחרא להתגבר עליהם בזה, מחמת שלא שינו את לשונם ושמרו ברית הלשון שלא יהיה נפגם, לכן נגאלו בזכות זה.
ובחינת הגאולה היה על ידי שהאיר הקדוש ברוך הוא על הדיבור אור המוחין עילאין, שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא ס"ח. ונתבטל אחיזת החיצונים מהדיבור. ולכן אנו קורין לחג הזה פסח לא חג המצות, מפני שעיקר הגאולה היה על ידי השפעת המוחין עילאין אל הפה, וזהו פסח נוטריקון פה סח, שנמשך על הפה השפעת המוחין שהם גימטריא ס"ח.
ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג לדורות, מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות לדבר דיבורים באמת. ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת, הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה, כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור.
על ידי הסיפור מוסיפים חכמה על חכמתם
בנין דוד (דרשות, דרשה לשבת הגדול ופסח, תרכ"ט):
ואמר אח"כ ואפילו כולנו חכמים, כלומר התירוץ הפשוט הוא למי שאין יודע עומק הדבר, אבל יש בזה דברים עמוקים אשר נגלה לחכמים, לכן אפילו כולנו חכמים מצוה לספר, כמו בכל דבר עמוק אשר לכל חכם נגלה קצת, שכל אחד בפני עצמו אינו יכול לירד לעמקו, רק בהתאסף הרבה חכמים אשר כל אחד משיג קצת וכל אחד מגיד לחברו מה שהשיג הוא אז יורדים יותר לעמק הדבר. ומביא ראיה ממעשה בר"א וכו', שהיו חכמים גדולים והיו מספרים כל הלילה, והיו כל כך טרודים בדבר הזה עד שנשכח מהם לקרות קריאת שמע עד שבאו תלמידיהם והזכירום, וכן מביא ראיה מר' אלעזר בן עזריה שהיה מצפה שיאמר יציאת מצרים אף בלילות ולא יהיה די בזכירה של יום, ואמר שלא זכה לזה כל ימיו עד שדרשה בן זומא, שמע מינה שהיה מצפה כל ימיו לזה. ומכל זה מוכח כמה דבר גדול מושג לחכמים ביציאת מצרים.
להתחזק ולא להתייאש מקץ הגאולה
דרושי מהר"ם מבריסק על התורה (פרשת בא):
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם" (שמות י ב). – נראה לבאר, דהנה חידוש מצינו במצות של חג המצות שהם זכר ליציאת מצרים, דבעינן לדרוש ולהבין טעמי המצות, וכמו שאמר רבן גמליאל בגמ' (פסחים קטז.) 'כל מי שלא אמר שלשה דברים האלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו', פסח על שום מה וכו', מצה על שום מה וכו', מרור על שום מה וכו', מה שלא מצינו בשאר מצות ענין כזה שיהא חיוב לבאר ולהסביר ענין כוונת המצוה, דמצות שופר הוא עצם המצוה, וכן לולב, וכן כל המצות כולם ללא חובה מיוחדת לבאר טעמי המצות. ויותר מזה הרי כמעט ולא מצינו בשום מצוה שהתורה הקדושה עצמה יבאר טעם המצוה, וכאן במצות של ליל הסדר מגלה לנו התוה"ק (שמות יב כז) 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' על אשר פסח על בתי בני ישראל וגו", וכן עצם החיוב על האב לספר ביציאת מצרים, וגם שאינו יודע לשאול את פתח לו, ואנו עושין כל מיני התפעלות כדי שישאל הבן, והעניין קשה להבין מה כל הרעש הגדול הלזה.
והעניין בזה על פי מה שנתבאר, שהקב"ה ראה את כל מה שעתיד להתרחש עם בני ישראל באחרית הימים שיהיו גולים ומפוזרים בארצות שונות, ויוכבד עליהם עול הגלות עד למכביר, והחושך תכסה ארץ, וכדי שאף במצבים קשים אלו יהא בכוחם להתחזק ולעמוד באמונתם שבקרוב יצאו מהגלות לחירות עולם, היה מן הצורך להגלות את אבותינו למצרים עד שהתדרדר מצבם מאוד, וכמעט שנתיאשו מן הגאולה, ותיכף אחרי כן התחילו להתנוצץ זהרי הישועה ונגאלו ממצרים, והראה הקב"ה אותות ומופתים בפרעה ובעבדיו, וענין זה יחזק את בני ישראל בכל הדורות שלכל מצב שלא יגיעו יתחזקו באמונתם שעדיין יש להם תקוה. וא"כ אפוא מובן היטב הדבר שאנו צריכים להזכיר בפה בכל מצוה ומצוה שאנו עושין עתה זכר לנס ההוא של יציאת מצרים, כי בזה יתעוררו רגשי לבבינו לבל נתיאש ח"ו מקץ הגאולה, אף בעת אשר מר הגורל, כי נזכור זכרונות טובות שכבר אירע לישראל כזה, ועוד יותר מזה, וכמעט המים שטפונו ועבר עלינו המים הזדונים, וברוך ה' אשר לא נתננו טרף לשיניהם. לכן דייקא במצות אלו מצינו ציווי מיוחד 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם', כי ענין גלות וגאולת מצרים יעמוד לבני ישראל עד סוף כל הדורות לאות, כי לעולם לא נאבד תקוותינו, וימהר ויחוש לגאלינו במהרה.
ספר זקן אהרן (פרשת ואתחנן):
ויראה לפרש כי העיקר סיפור יציאת מצרים בלילה הזה הוא בא להשריש בליבנו גאולה העתידה וביאת משיח ב"ב, ואף שיש לעמוד בזה כמו שכתבתי בצל הכסף (בפירוש כ"ג, עמ' רי"ג) דאם בדורות שקדמו לפנינו היו אבותינו באסיפות גדולות וכולם החזיקו בתורת ה' בכל המצוות כמו קרבנות וטומאה וטהרה ומצוות התלוים בארץ והי' להם כח ואומץ לעמוד על המשמר שלא יטו מדרך התורה, והי' להם שבט מושל לרדות הפושעים המורדים, ובכל זאת לא הי' זכותם מספיק ועושה חיל להוציאנו מבור גלותינו ואיך עכשיו אשר בטלו רוב המצוות ממנו, וקמו פריצי עמינו ונשאו ראש לכפור בתורה וכל יום ויום נתמעט התורה, ולומדי' מדולדלים, ואיך ניחל ונצפה כי יגאלינו ה' ויוציאנו מבור גלותינו. וזהו פירוש הפסוקים כי ישאלך בנך מחר דהיינו בזמן הזה שהמצוות נתמעטו והעבירות נתרבו, ישאל אותך בנך מה המה העדות והחוקים והמשפטים אשר לנו עתה אשר נקווה על ידם להגאל שנית הלא רוב המצוות בטילין בעוה"ר רק אנו מרבים עוונות ואיך נקוה על פדות נפשינו, ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ויוציאנו ה' משם ביד חזקה, ירצה שגם במצרים הי' אבותינו גרועים ושפלים וכמו דכתיב (יחזקאל ט"ז, ז') ואת ערום וערי', והי' מדת הדין צווח שאין אנו ראוים להגאל אך הקב"ה הוציא אותנו ביד חזקה דהיינו בחסד וברחמים שגבר על מדת הדין, כמו כן יהי' בגלותינו הזאת כי אף שאין אנו ראויים והגונים מ"מ יגאל ה' אותנו ולא יחוש למידת הדין כי בחסד עולם וברחמים רבים יגאל ה' אותנו.
תורת איש (על התורה, חלק ב', פרשת מצורע):
והנה בסמ"ק (מצוה א) איתא דבכלל מצות אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים נכלל מה ששואלים מן האדם בבי"ד של מעלה צפית לישועה (שבת לא.), כי לכאו' היכן ציונו ה' זאת בתוה"ק, אבל זה נכלל במצוות אנכי וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי אנכי ה"א וגו', היא ג"כ צווי, והכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל ג) ושב וקבצך מכל העמים וגו' ע"כ, ולדעתי זה המצוה והתועלת בסיפור יצי"מ כי אחרת לשמחה מה זו עושה למה מעניין אותנו ומה איכפת לנו ומה אנו מספרים שלפני יותר מג' אלפים שנה יצאו בנ"י מארץ מצרים, אבל הכוונה להודות ולשבח את ה' על העבר ומזה לשאוף תקוה חזקה על העתיד ולצפות לישועה.
לקבל עול מלכות שמים ולא להיות כפוי טובה
מגיד דבריו ליעקב לר' ישראל יעקב אלאגזי:
וזה טעם מצות סיפור יציאת מצרים, כי הוא שורש ועיקר לקבלת התורה והמצוות, שלא יבואו מחמת טענת מודעא היו דברינו, כי מתוך סיפור יציאת מצרים יכירו וידעו דדינא דמלכותא היא שעמדה להם במצרים, הן לעניין השחרור שהיה באונס והן לענין מספר השנים, דמדינא דמלכותא הפקיע שעבודייהו, ובכן ישתעבדו גם המה לעול תורה ומצוות אף שהיו אנוסים, משום דמדינא דמלכותא חייבים לקבל גזרת מלכם.
דעת חכמה ומוסר לר' ירוחם הלוי ליבוביץ (חלק א' אות מא):
הנה ענין חיוב סיפור יציאת מצרים וכל עניני הסדר הם כמו שגילה לנו בעל ההגדה ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מצוות עשה של יציאת מצרים אינה בכדי לספר מה שקרה לדור המדבר בדורם הם, [באמת כלל זה הוא בכל המצות שענינם הוא רק בשביל העושם ולמענו], אלא כמו שבעל ההגדה מורה לאדם, שכל אחד יתעסק ביציאת מצרים שלו. "ואילו לא הוציא וכו' הרי אנו ובנינו" – שירגיש כל אחד בעצמו את השעבוד בגופו ונפשו ושהוא בעצמו היוצא ממצרים, וזהו תכלית המכוון שבמצוה זו, ונמצא שאותו העניין והעסק שהיה לאבותינו ביציאת מצרים – אותו עסק עצמו הוא לנו עכשיו, והתכלית שיצא מיציאת מצרים בדור ההוא צריך שיתהוה גם אצלנו, כיוון שגם אנו צריכים להעשות מיוצאי מצרים ממש וכמונו כמוהם.
וכמו שבדור ההוא דור יוצאי מצרים, התכלית שיצא להם הוא קבלת עול מלכות שמים להיות לו לעבדים, כמו כן מצוות עשה של סיפור וזכירת יציאת מצרים אצלנו הוא גם כן על דרך זה. דכיון שנתבאר שתכלית העבודה הוא שיעשה האדם מיוצאי מצרים, שאילו לא הוציא וכו', שאין זה גאולה לאבותיו אלא יציאה עצמית שלו, משום זה קיום המצוה הוא שיצא התכלית שיצא ביציאת מצרים, והוא הכרת הטוב, שנכיר טובה לבעל הטובה ונשתעבד לו, ומזה תצא קבלת מלכות שמים.
ובאמת מבהיל מאוד גודל עבודת האדם בזה, שחיובו הוא להעשות מיוצאי מצרים. ולפי זה מתבאר היטב מה שאמר: "אפילו כלנו חכמים" וכו', שהעבודה אינה כאן ע"י חכמה וידיעה אלא אחרת לגמרי, עבודת האדם בזה היא – "מדות", שלא להיות כפוי טובה, וזה תכלית מצות היום שיצא מזה קבלת מלכות שמים.
והנה כל סדר ההגדה הוא על פרשת "ארמי אובד אבי" שהוא קריאת ביכורים, שענין קריאת הפרשה של ביכורים כמו שכתב רש"י בפ' תבוא (דברים כו, ג), הוא לומר שאינו כפוי טובה, וסמכו בעל ההגדה כאן, הרי שתכלית שניהם, בין יציאת מצרים ובין ענין ביכורים, אחד הוא, והוא שלא להיות כפוי טובה ולהכיר טובה לבעל הטובה, ולתכלית זה הנם כל מעשי הסדר שמתאימים הם מאוד להכרת הטוב.
ולמשל, הזקוק להלוואה ומחפש אחריה כל היום ואחר קושיים גדולים הוא מוצא את מבוקשו, הן הכרת הטוב שהוא מרגיש להמלוהו גדולה היא מאוד, בעוד לנגד עיניו כל הקושי הגדול שהיה לו בכדי להשיג זאת. והרוצה לזכור את מטיבו לעולם הדרך לזה הוא, שראשית כל יניח לפניו מרור – ולא נדע איזה מרור צריך להניח על זה, אבל התורה הקדושה היתה נותנת לו כבר המרור הדרוש – ואח"כ צריך להסיבה, שהרי רוח לו ויצא מן המצר, גם ישתה ד' כוסות, והכל בכדי לזכור הטובה, וכשהוא עושה כן אז באמת יזכור היטב ויכיר טובה למטיבו. אבל אם לא יעשה כן ורק בזכרון דברים בעלמא יכיר לו טובה, אין זה ולא כלום. יתבונן נא האדם במהלך החיים ויראה שהניסיון יורהו באמת ששוכחים ואין מכירים טובה.
לזכור חסדי ה' בימים קשים
דרושי מהר"ץ מבריסק על התורה (פרשת ראה):
זהו מה ששואלים בליל פסח "מה נשתנה הלילה הזה", כלומר שעושים כל הסימנים והציונים באכילת מצה ומרור וכדומה, כדי לזכור יציאת מצרים.
וקשה וכי בלתי זה היה נשכח מאתנו חסדי הקב"ה.
על זה מתרצים "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". כלומר, שהוכרח להוציאנו משם קודם הזמן, והטעם שהוכרח להוציאנו קודם הזמן, כי "אלו לא הוציא הקב"ה… הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", שכבר היינו משוקעים בשער הנ', וגם לא היו יכולים לסבול עול הגלות המר, ואם כן כיוון שיצאו קודם הזמן מוכרח ממילא לבוא גלות אחרת, על כן נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ועושים סימנים לבלתי נשכח מחסדיו העצומים. וזהו גם כן הטעם שיש מצוה לספר ביציאת מצרים, ואפילו כולנו חכמים וכו' שכבר יודעים את כל אשר נעשה שמה, מכל מקום טעם כל זה הוא כדי לעורר אותנו לבלתי נשכח מחסדי ה' גם בימי הרעים.
חביבות תשב"ר
ספר ויכתב מרדכי (שמות, פרשת בא):
והנה כבר אמרו חז"ל במדרש איכה (פ"א סל"ג) על הפסוק (איכה א,ה) עולליה הלכו שבי לפני צר, וז"ל, אמר רבי יהודה, בא וראה כמה חביבין התינוקות, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיוון שגלו התינוקות גלתה שכינה עמהם, הה"ד עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד ויצא מבת ציון כל הדרה.
וככה הפליגו חכמים (שבת קיט:) אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי, אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. וכן בהרבה מקומות הפליגו רז"ל בשבח לימוד תינוקות של בית רבן. ועל זה אנו מתפללין, עשה למען תינוקות של בית רבן, כי אין להם שום פניות בעסקם בתורה זולת לה' לבדו.
ועל פי זה נבין בחקירה שחקרו ראשונים, למה ומה נשתנה המצוה הזאת של סיפור יציאת מצרים מכל המצות, שבכל המצות אין אנו אחראין לילך ולספר ולהשריש הטעם של המצות, אפילו במקום שטעמו בצידו בלב הבנים, לא כן במצוה הלז אנו אחראין לספר אפילו אם הוא אינו חריף ואינו יודע מה לישאל, מכל מקום את פתח לו כמאמר בעל ההגדה, ולמה זה.
אמנם על פי הנ"ל יובן לנו, וגם ביאור הכתוב לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, בהקדם פירוש המפרשים הכתוב יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, סרס המקרא ודרשהו, כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, יהי כן ה' עמכם [ובפרט כי כן היא לשון אמת, כמו (במדבר כז ז) כן בנות צלפחד דוברות]. וזה אמר הכתוב, לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה, רצה לומר מה שאתם מבקשים שגם בניכם ילך עמכם, אתם מבקשים בעצמכם, די שיהא גם ה' עמכם, ולא עמדי, על כן לכו נא הגברים וגו'. וגם החקירה הנזכרת מיושבת, דמה שאנו מצווים כל כך על הגדה לבנים, כי זכר היא ליציאת מצרים, כי פרעה מקור ואבי אבות הטומאה רצה להפריע את התינוקות מעבודתם, על כן צותה עלינו התורה הקדושה כנ"ל, והוא פשוט.
קישורים:
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות: