ויקרא ו:
ט וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה פח:
היא שצוה הכהנים לאכול שירי מנחות, והוא אמרו יתעלה "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל". ולשון ספרי תאכל מצוה, כיוצא בו יבמה יבא עליה מצוה, רוצה לומר שאכילת שירי מנחות כמו בעילת היבמה שהיא מצות עשה לא ענין היתר לבד. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת מנחות. ולשון התורה בזאת המצוה היא מיוחדת בזכרים, והוא אמרו יתעלה כל זכר בבני אהרן יאכלנה.
ספר החינוך:
שנצטוו הכהנים לאכל שירי מנחות, כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר: (ויקרא ו, ט) "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל" וכו'. ולשון ספרא (צו ב, ט) מצות תאכל. מצוה, יבמה יבא עליה (דברים כה, ה), מצוה, כלומר, ששניהם מצות עשה, לא רשות.
משרשי מצוה זו. כתבנו למעלה (מצוה קב) במצות ואכלו אתם אשר כפר בהם בואתה תצוה שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי השם יתברך בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב, ע"ב) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כלו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהנה שאינה נקמצת, שנאמר: (ויקרא ו, טז) "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל". נמצא שמנחת חנוך וחבתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכהנת (סוטה כג. ע"א) מנחתה נקמצת ושיריה נאכלין, דכהן דוקא אמרינן ולא כהנת. ויתר פרטיה מבארים במנחות.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. שנאמר: (שם יא) "כל זכר בבני אהרן יאכלנה". עבר ולא אכלה בטל עשה זה.
קישורים:
מקורות נוספים:
