ויקרא ו:
טז וְכָל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קלח:
שהזהירנו מלאכול מנחת כהן. והוא אמרו יתעלה (ויקרא ו, טז): "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" ונכפלה האזהרה בחביתי כהן גדול והיא מנחה גם כן. והעובר על לאו זה לוקה. ולשון ספרי (ויקרא ו, טז): "כליל תהיה" כל שהיא בכליל הרי הוא בלא תעשה על אכילתו. (הלכות מעשה הקרבנות פי"ד).
לעורר לב הבריות:
ספר החינוך:
שלא לאכל ממנחת כהן שנאמר (ויקרא ו, טז): "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".
משרשי המצוה. היסוד שאמרנו תחלה כי כונת הקרבן לעורר לב המקריב אותו, ואם יאכל הכהן מנחתו לא יתעורר לבו עליה יפה שהיא דומה בעיניו כאופה פת לצדכו ואוכלו, ואף כי יאכלו חבריו שלו והוא שלהן, יעלה הכל לחשבון אחד, לכן צוה שתהיה כליל לא תאכל לשום אדם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ע"ב) כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כלו לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים חוץ ממנחת זכרי כהנה שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כלה, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ולמדנו מעתה שמנחת חנוך וחבתין וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה כלן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה קלד) בסדר זה. וענין הקמיצה היא, שנוטל הכהן מן הקמח בקמצו, כלומר בראשי אצבעותיו, כדרך שקמץ כל אדם, שפושט פס ידו וקמץ בראשי (מנחות יא ע"א) אצבעותיו, כלומר שאצבעותיו דבקים עם הכף ואינם מחזיקים מן הקמח הרבה. ואם הוסיף בקמץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, פסל. ויתר פרטי המצוה במנחות.
ונוהג אסור אכילת מנחת כהן בזכרים ונקבות בזמן הבית. ועובר על זה ואכל ממנה כזית לוקה. ולשון ספרא (צו ה, ד) "כליל תהיה לא תאכל", כל שהוא בכליל תהיה, לתן לא תעשה על אכילתו.
קישורים:
מקורות נוספים:
