ויקרא ז:
כו וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה:
כז כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃
ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קפד:
האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הדם. והוא אומרו יתעלה: "וכל דם לא תאכלו" וכבר נכפל בו הלאו כמה פעמים. ופירש שהוא בכרת ואמר: "כל אכליו יכרת" (ויקרא יז, יד), אם הוא מזיד, ואם הוא שוגג – מביא חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מכרתות.
קניין מידת האכזריות
ספר החינוך:
שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, (כריתות כ ע"ב) שנאמר: "וכל דם לא תאכלו". ונאמר (אף) במקום אחר (ויקרא ג, יז). "לעוף ולבהמה", וחיה בכלל בהמה. (חולין עא ע"א) ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה.
כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות (שנחשב מזון מזיק) באזהרת טרפה (מצוה עג) וחֵלב (מצוה קמז).
ואפשר לומר בדם עוד, כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם, שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים.
והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא יז, יא) בטעם הדם, כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה. וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני, אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ע"א) שדם דגים וחגבים, שקצים ורמשים, ודם האדם אין חייבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מותרין, שמותר לאכול דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא ניכר לכל שהוא דם דגים. וכמו שאמרו בגמרא (שם ע ע"ב) שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור, לפי שהוא כחַלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו, שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא.
ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו (שם כב ע"א) דם שבין השיניים מוצצו ובולעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת.
וכן דם ביצים מותר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא, ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות (חולין סד ע"ב, ד"ה והוא) וכדמשמע בפשטא דבריתא בכריתות (כא ע"א). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שרקמה, וסמכו הדבר לקרא ד"שרץ השורץ". ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום. אבל כל שאין בו ספק רקום, לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר (בחלק מסוים שבביצה ומחוצה לו) לאסור כל הביצה.
והדם האסור מן התורה, יש שאיסורו בכרת ויש ממנו בלאו. 'דם הנפש' הוא בכרת, שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם נפש, שנאמר (ויקרא יז, יא): "כי נפש הבשר בדם הוא". ומה שאינו דם הנפש אלא 'דם האברים', אין איסורו אלא בלאו, שעליו נאמר סתם "וכל דם לא תאכלו". ולפיכך ביארו זכרונם לברכה ואמרו (שם כב ע"א) שחייבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ו'דם הקזה' כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חייבין עליו. ודוקא מקלח, להוציא השותת בתחילת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חייבין עליו כרת.
וכן 'דם התמצית'. כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע. וכן 'דם האברים', כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם שמתכנס ללב בשעת שחיטה, אין חייבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית.
דם הבלוע בשאר הבשר שנקרא גם כן דם האברים, כל זמן שלא פרש מותר לאכול הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו, כל זמן שלא פרש מן הבשר. ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאכול בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה שלא יהיה על פניו דם בעין. אבל כל זמן שפרש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ, חייבין עליו בְּלָאו כמו בדם האברים שמנינו למעלה שהן בלאו.
ולפיכך הרוצה לאכול בשר מבושל בקדירה, חייבוהו חכמים להוציא ממנו הדם, שלא יהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבשול. ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח, שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע, וכוחו רב ונכנס בבשר, ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כוח בו להוציא הדם מתוך העובי. וכן הדבר ידוע ומנוסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשיעור שנתנו חכמים למליחה, ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום.
ואחר שהדבר כן בברור ונראה לעין, מותר לתת כל בשר שנמלח כשעורו בקדירה, בין שיהיו המים רותחים או פושרים וצוננים, לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשיעור לכל דבר כאילו נתמצה ממנו כל דם האסור. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם, אין לו תורת דם אלא כמוהל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא (חולין קיב ע"א) רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו.
ויש בבהמה קצת אברים של ריבוי דם שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכוח האש טרם שיבשלום בקדרה, ולא רצו לסמוך בהם במליחה לבד. והם המוח והכבד, צולים אותם מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלם בפני עצמן או עם בשר אחר. ומנהגן של ישראל תורה היא.
עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מותר, ובלבד שלא יכוון אדם לעשות כן לכתחילה, כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באיסורין, אוסרין עליו הכל כמו בתחילה, ואני קורא עליו (קהלת י, ח): "ופורץ גדר ישכנו נחש".
וסדר מליחה כך היא, מדיח הבשר יפה מדם שעליו, ואחר כך מניח עליו מלח בינוני לא עבה ביותר, כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר, ומניחו במלחו כדי הלוך מיל [כ-20 דקות], ואפילו לבשר שור עבה, די בכך. ואחר שיעמוד במלחו שיעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה או בכלי מנוקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלוש או יותר, עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהה הבשר במלחו יותר מן השיעור הראוי למליחה, אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מוהל הבשר, והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצונו לומר כל זמן שלא יפלט הבשר שום דבר, לא דם ולא ציר.
וכמה יהיה שהוי זה שנחזיק הבשר שיפלט עדיין ציר, אמרו הרבנים שהוא עד שתים עשרה שעות. נשתהא יותר מכן במלחו, אסור לאוכלו עד שיקלף פני הבשר כולו. ומיהו בקליפה סגי, לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאיסור הנוגע בצלי קיימא לן קליפה בשאין שם איסור מפעפע, ודם אינו מפעפע.
ואם לא רצה לקלף הבשר מותר לאכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כוח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כוח האש חזק מן המלח להוציאו. ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי, מותר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדירה, כמו שאמרנו.
ויתר רובי דיני מליחה, כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהם מה דינם, והמלח עצמו שמלחו בו מה דינו,
ויתר רובי פרטי המליחה, מבוארים בחולין פרק כל הבשר (פרק שמיני) ובפרק חמישי מכריתות יתבאר גם כן דיני הדם וחילוקי דם הנפש ודם האברים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם אכל כזית מדם האברים: במזיד לוקה, בשוגג פטור.
מה שניתן לכפרה, לא ניתן לאכילה ע"מ לייחד ולרומם מעלת הקודש ועוד שיש בזה הכרת ערך בעלי החיים.
אורות המצות לראי"ה קוק:
הדם, נוהג בו גם כן הטעם של חֵלב כי הוא ניתן לכפרה (עיין מצוה קמז), "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא יז, יא) אלא מצד שהרוח המוסרי גם כן חופף עליו, להימנע מרגש אכזריות, שהוא מביא סוף כל סוף לידי העליה הגדולה של הרמת ערך בעלי חיים והכרת זכויותיהם (עיין מאמרי ראיה טעמי המצות עמוד 27), על כן הוא מתרחב יותר ונוהג גם כן במינים שאינם ראויים לקרבן, מכל מקום נתחברו בו שני הטעמים ביחד, אשר מזה נובעת ההלכה שדם שאינו ראוי לכפרה אין חייבים עליו (מנחות כא ע"א).
קישורים:
אורות המצוות בתוך אוצרות הראיה ב, באתר ספרים גוגל.
מקורות נוספים:
