ויקרא יב:
ו וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶלהַכֹּהֵן.
ספר המצות לרמב"ם מצוות עשה עו:
היא שצונו שתקריב כל יולדת קרבן והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם היתה עניה שתקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. והיא גם כן מחוסרת כפרה עד שתקריב אותם כמו שאמר "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור" וגו'.
שתתעורר להודות על הצלתה, וכפרה על שבועתה
ספר החינוך:
שתקריב היולדת קרבן כשישלמו ימי הטהר לבן או לבת, והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם היא עניה, תקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, שנאמר: (ויקרא יב, ו) "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא" וגו', והיא מחסרת כפרה עד שתקריב קרבנה.
משרשי המצוה. כדי שתתעורר מתוך הפעלה לתת הודאה לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. ועוד אמרו זכרונם לברכה (נדה לא, ע"ב), שהאשה קופצת ונשבעת בעת ציריה שלא תזקק עוד לאיש, ולפיכך צריכה כפרה, ועל כן יקרא קרבנה חטאת, ונאמר בה (שם ח) "וכפר עליה הכהן".
מדיניה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין היולדת מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר וביום שמנים לנקבה אלא למחר, שהוא יום ארבעים ואחד, וכן ביום שמנים ואחד, שנאמר: (שם ו) "ובמלאת ימי טהרה", כלומר שיהיו שלמים לגמרי. ואם הביאתו בתוך ימי מלאת, (זבחים קיב, ע"ב) לא יצאת ידי חובתה. עבר זמן זה ולא הביאה כפרתה, מביאה לאחר זמן, וכל זמן שלא הביאה, אסורה לאכל בקדשים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נגעים פ"ד מ"ג) הביא כפרתו, אוכל בקדשים. וכל מחסרי כפרה, דינם שוה בזה. וכל מחיבי קרבן, אין מקריבין קרבנן אלא מדעתן חוץ ממחסרי כפרה (נדרים לה ב) שאין צריכין דעת בעלים. ויתר פרטיה במסכת נדה.
ונוהגת בזמן הבית בנקבות. והעוברת על זה ולא קרבה קרבנה בטלה עשה, והיא מחסרת כפרה ואסורה לאכל בקדשים, ואוי לה אם תמות קדם שתקריבנו, ותשא עונה על נפשה.
מכפר על החטא הקדמוני
רבינו בחיי (שם ז):
ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני, שכן נצטוה בסבת אותו החטא על שלש מצות, והן נדה וחלה והדלקת הנר.
ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואחר כך במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת, כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת, מה שאין כן בשאר הקרבנות שהחטאת קודמת לעולה בכולן, וזה ששנינו בזבחים אחד לעולה ואחד לחטאת, לא הקדימו הכתוב אלא למקראה, והכוונה שלא הקדים הכתוב עולה לחטאת להיותה קודמת במעשה. אבל הענין הקדימה במקראה הוא מטעם זה, לרמוז על חטא המחשבה ההיא שקדם לחטא המעשה,
שירפאה ה' ותטהר
רמב"ן (שם ז):
יאמר שתקריב כופר נפשה לפני השם שתטהר ממקור דמיה, כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפש ומקור משחת, ואחר עמדה בימי הנקיון או בימי יצירת הולד לזכר ולנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ותטהר, כי השם רופא כל בשר ומפליא לעשות.
להעיר על עוצם טומאה זו
רלב"ג תועלות (שם):
והנה התועלת בזאת המצוה הוא להעיר על חוזק זאת הטומאה, שלא תטהר, כמו הענין בטומאת מת ומצורע וזב וזבה.
עולה להדבק ביוצרה, וחטאת כי אין יסורים בלא עון
אברבנאל (שם):
אבל הנראה כפי הפשט הוא שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש השם קרבן עולה כדי להדבק ליוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה. ומפני שאין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא ויסלף דרכו באולתו. וכן אמרו רז"ל (שבת נה) אין יסורין בלא עון והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האבנים לכן היתה מקריבה ג"כ חטאת אבל היתה העולה בראשונה להתקרב ולהדבק בה אל האלהים ולכך היה קרבנו כבש בן שנתו ואם היה בה עון שלא ידעה היתה מביאה חטאת על כפרתה.
לאחר שנאלצה להכנע לטבע עליה לקבל מחדש חירות מוסרית ואף בעיתות סבל
הרש"ר הירש (ב):
משמעותו העיקרית של "זרע" היא "זרע של צמח", ומכאן לשון "עשב מזריע". "הזריע זרע" מציין את תהליך יצירת הזרעים בצמחים לצורך קיום המין. ובהרחבה, נוהג השם "זרע" בבני אדם, והוא הלשון השכיחה לצאצאים, המרבים את המין האנושי.
המקום היחיד הנוסף שבו נמצאת לשון "תזריע", הוא בבראשית (א, יא–יב), שם היא מציינת את התהליך המתרחש בצמחים לצורך קיום המין. שימושו החוזר של הכתוב באותה לשון כאן מורה, שתפקיד האם ביצירת הוולד נתפס אף הוא כתהליך גופני גרידא. תיבה אחת זו מורה, אם כן, על אופי כל מושג הטומאה הנידון כאן. התפקיד הנעלה והאצילי ביותר, שבו תלוי כל עתידו של המין האנושי, ושבו מוצאת ייחודיותו של המין הנשי את ביטויה הנעלה – הטורח והמאמץ של האם ביצירת ולד – אינו אלא תהליך גופני. אדם מתהווה, מקבל צורה, וגדל כמו צמח, והשֵם הנפלא ביותר שהלשון האנושית יכולה להשמיע – השֵם "אֵם" – מזכיר לנו, בעת ובעונה אחת, את התהליך הגופני גרידא של התהוותנו, שלא ברצוננו החופשי.
משום כך, חירותו המוסרית של האדם שנתהווה, צריכה להיות מודגשת דווקא כאן. שכן האם – הנתונה תחת הרושם הרענן של כניעתה הפאסיבית והמלווה בייסורים לכוחות הפיזיים של הטבע, תוך מילוי תפקידה הנעלה כאישה – צריכה עכשיו לחדש את הכרתה בקומתה המוסרית. רק לאחר שרושם זה פוחת, תשוב אל המקדש ובידה קרבן. ועל ידי קרבן זה, ובחירות מוסרית, תחזור ותקדיש עצמה לייעודה – כאישה וכאם – על אף הרגעים המייסרים.
(שם ו):
לעלה – עליה לגשת אל "רועה חייה" עם "כבש בן שנתו לעלה", ולידור לפניו שתלך אחר הנהגתו ותשמור על רעננות הנעורים בנפש וברוח. או אז, כשהיא משוחררת מכל ההשפעות הגופניות המדכאות, תקדיש עצמה לה' בכל כוחה. בכוחות ומרץ מחודשים יש לה לשאוף להגיע לרום מעלת התפקיד שנקבע לה כאישה וכאם. בכל הווייתה יש לה להתמיד ולקיים את אש התורה, לעשות נחת רוח לפני ה'.
ובן יונה או תר לחטאת – לנדר הבא לידי ביטוי בעולה, קדמה חטאת העוף; שכן כל אימת שקרבות גם עולה וגם חטאת, החטאת קרבה ראשונה. לפני שאדם מקדיש את מעשיו לה', עליו לטהר עצמו תחילה מרשלנות ומחולשה מוסרית. עליו לרחוץ בניקיון כפיו, ורק לאחר מכן יהיו מעשיו רצויים. קודם "סור מרע" – ואחר כך "עשה טוב". אך "עשה טוב" הוא המטרה, ומשום כך מזכיר כאן הכתוב את העולה תחילה, כלשון הגמרא: "למקראה הקדימה הכתוב" (זבחים צ ע"א). ובייחוד כאן, צריך להזכיר את העולה תחילה (לדעת ה"ר חיים בתוספות שם, יש אף להקדיש את העולה תחילה); שכן התקדמות ועלייה אל רום תפקידו של אדם בחיים – בהכרה ובמעשה – היא הניגוד הגמור, על צד החיוב, לכניעה פאסיבית לכוחות הכפייה הפיזיים של הטבע.
אולם חטאתה היא חטאת העוף. שכן זה עתה עבר עליה סבל שלא ניתן להינצל ממנו – המיוצג בעוף (עיין פירוש לעיל א, יד והלאה). לכן היא הייתה נתונה בסכנה לאבדן כל טהרתה. היה עלול להיעלם מעיניה ייעוד החירות המוסרית – הווי אומר, לא לאבד חירות זו אפילו בעתות סבל. לכן היא מביאה תחילה חטאת עוף, ונודרת עם קרבנה: ימי הייסורים הבאים עם ייעוד חייה לא ישברו את כוחה המוסרי; אלא היא תקבל על עצמה את הייסורים ותעבור אותם, מתוך תחושת חובה ולמען תפקידה הנעלה. היא תשמור על כוח רצונה המוסרי כדי למלא את התפקיד הזה, וכך תהפוך את פאסיביות הייסורים עצמם לכוח מוסרי פעיל (עיין שם).
הטומאה באה בעקבות הסתלקות הקדושה מגופה
שם משמואל (תזריע ז, תרע"ד):
ענין טומאת היולדת, כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הקשה הלוא מפתח של חיים הוא ביד הקב"ה, והיתכן שימשך מזה טומאה, ותירץ שהטומאה בא אחר כך, עד כאן דבריו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דבריו שהוא כעין טעם זוהר הקודש בטומאת מת מפני שכחות הטומאה משתוקקין לדבוק במקום שהיתה בו קדושה, והכי נמי מפני זה גופא שהיה שורה ענין אלקי היינו מפתח של חייים שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקב"ה בעצמו הוא הפותח, ואחר כך כשנסתלק ענין אלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה, עד כאן דבריו,
קישורים:
מקורות נוספים:
