ויקרא יז:
יג וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קמז:
היא שצונו לכסות דם חיה ועוף אחר שנשחטו, והוא אמרו יתעלה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ששי מחולין.
ספר החינוך:
לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף, שנאמר: "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר".
משרשי המצוה, לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם (מצוה קמח) ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשינו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך לפי שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכיסוי דם העופות בכולן.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג ע"ב) שכיסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה, במזומן ובשאינו מזומן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה, ונוהג בחולין, אבל לא במוקדשין. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מין חיה או בהמה, ואין מברכין בכיסויו מספק. ודם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא, אינו צריך, דכתיב (שם): "ושפך את דמו וכסהו בעפר", פירוש ואפילו מקצת דמו. וצריך המכסה ליתן עפר למטה ולמעלה, וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכותשו ראוי לכיסוי, וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו, כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר (איוב כח, ו): "ועפרות זהב לו". ומי שראה חבירו ששחט ולא כיסה, חייב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו: "ואומר לבני ישראל", ודרשו זכרונם לברכה (שם פו ע"א) מצוה זו על כל בני ישראל.
ויתר פרטיה בחולין בפרק כיסוי הדם.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא כיסה דם חיה ועוף ביטל עשה.
לפסלו לאכילה
רשב"ם (ויקרא יז, יג):
וכסהו בעפר – כי אז לא יהא ראוי לאכילה.
כנגד מנהג עובדי כוכבים
שד"ל ויקרא (יח, יז):
כדי שלא יניחוהו על הקרקע בשביל נפשות המתים שתבאנה לשתותו כמו שהיתה אמונת הגוים הקדמונים כנראה בהומירוס.
תכלית הדם בעולם הצומח
הרש"ר הירש (ויקרא יח, יז):
בשעה שגוף בעל החיים עומד להיעשות לחלק מגוף האדם, אשר יש קשר ביניהם בכך שגופם בא מהעפר, הרי שהדם – שהוא נפש בעל החיים – נדחה ומנוע מלעבור על מפתן נפש האדם. הדם מתערב בעפר שממנו לוקחה נפש הבהמה, בניגוד לנפש האדם. הדם, שהוא נפש הבהמה, אינו יכול להתעלות ולהיעשות לחלק מנפש האדם. אלא כשהוא משתחרר מגוף בעל החיים הוא יכול למלא תפקיד רק בעולם הצומח; מקומו ב״עפר המגדל צמחים״. מכאן ההלכה הכפולה: כל דבר שנכלל במושג ״עפר״, וכל דבר המגדל צמחים, כשר לכיסוי הדם.
מצות כיסוי הדם, כדי להשריש שלא מפני שהאדם חזק מהחי, מותר לו לטול את חייו ולאכלו.
אורות המצות לראי"ה קוק:
הזביחה בכל פרטי זהירותה, כיסוי הדם ושילוח הקן, וההבלטה לשנת השמיטה שתאכל חית השדה, מזכירים לנו את חוט היושר של ההרמה הנפשית שיש לנו לטוות עוד על להבא. כיון שהננו רחוקים עדיין מן המטרה הלא עלינו ללכת הלאה בדרך הקודש.
ראשית ההערה אשר תביא את האנושיות לבא לידי הכרת משפט בעלי חיים על פי הרמת מצבם, אשר תבא על ידי ההתעלות האנושית שהכח היסודי ברוחניותה היא אומת ישראל, היא בהודע לאדם שאין נכון להכיר את התקיף לבעל יתרון, כי לא המעלה של הזרוע והאגרוף תנחל הנצחון המוחלט כי אם מעלת המוסר והעליה הרוחנית. – ובכן, לא מפני שהאדם הוא יותר תקיף מהחי האחר, יש לו המשפט לטול את חייו ולאכלו. (עיין עוד מאמרי ראי"ה השקפה על טעמי המצות עמ' 26 – 27 הרחבה נוספת ושונה מעט).
קישורים:
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות:
