ויקרא יח:
ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה של:
הזהירנו מגלות ערות אם. והוא אמרו "ערות אמך לא תגלה" וגו', והעובר על לאו זה בכרת וכשהעידו עליו עדים יסקל אם היה מזיד ואם היה שוגג יקריב קרבן חטאת קבועה.
ספר החינוך:
שלא יגלה הבן ערות האם, שנאמר :(ויקרא יח, ז) "אמך היא לא תגלה ערותה". בטעם אסור הקרובות כתב הרמב"ם זכרונם לברכה (מורה נבוכים ח"ג מט) שהענין הוא לפי שהתורה תרחיק המשגל מבני אדם לבד מה שצריך לפריה ורביה או למצוה, ולכן אסרה לנו התורה הקרובות, לפי שהכשלון ימצא בהן יותר מפני שהן מצויות אצלו תמיד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' עה"ת אחרי יח, ו) אמר כי הטעם הזה חלוש מאד שיחיב הכתוב כרת על אלה מפני המצאם אצלו תמיד, ויתיר מצד אחר שישא אדם אחד מאה נשים אם ירצה או אלף, ואמר הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, אבל כפי הסברא כי יש בענין סוד מיסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, עד כאן. ואני ראיתי להרמב"ם זכרונו לברכה (שם) שכתב עוד טעם אחר בענין, על צד הפשט לדעתי אמר, כי תרחיק התורה שלא יעז פניו האדם לבוא על האשה שראוי לנהוג בה כבוד, וידחק לפרש רבן על הצד הזה, כלומר, מטעם מדת הבשת, הכל כמו שבא בספרו, יאריך הענין אם באנו לכתב הכל.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד, ע"א), שאסור האם הוא אפילו היתה אנוסת אביו, שהרי מכל מקום אמו היא, וכן מה שאמרו (שם נג, ע"א) שהבא על אמו שהיא אשת אביו, כלומר, שלא היתה אנוסתו חיב שתים משום אמו ומשום אשת אביו, ואין חלוק בזה בין שבא עליה בחיי אביו לאחר מותו, דלעולם אשת אביו נקראת, וחיב בה שתים, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו רבותינו זכדונם לברכה (יבמות כא, ע"א), לגדר אסור זה של אם, אם אמו, כלומר זקנתו, וכן אם זקנתו, עד מעלה מעלה אפילו אלף דור אם יהיה באפשר לראותן כלן אסורות מדברי סופרים. וכן אסרו לגדר האם אם אביו שהיא זקנתו מצד אב, וכן אם זקנתו עד מעלה מעלה לעולם, וכן אסרו לגדר זה של אם אם אבי אביו בלבד, ואם אבי אמו בלבד. ויש שפרשו (רש"י יבמות שם ד"ה ד' נשים), שגם אלו אסורות למעלה לעולם. ואם תשאל למה יתפשט האסור עד למעלה בראשונות כדעת הראשון יותר מבשתי אלו האחרונות? הטעם לפי שהראשונות תקרבנה אל אסור האם, שהוא עקר האסור, שהרי יש בהן זקנה אסורה, דהינו אם האם ואם האב, ועל כן ראוי לגזר בהן אפילו עד למעלה, אבל בשתי אלו האחרונות אין בהן זקנה אסורה, וכיון שאין הענין מתקרב לאמות שהוא עקר האסור, ראו (אמרו) זכרונם לברכה, כי די לנו שנגזר בשתי אלו לבד ודברי פי חכמים חן (קהלת י, יב). ואלו שאסורות מדרבנן נקראות שניות, כלומר, שהן שניות לאותן עריות שאסרה התורה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר על זה ושכב עם אמו, במזיד חיב כרת, ובעדים נסקל. בשוגג חיב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות לוקה מכת מרדות. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חלוק יש בין ישראל לשאר האמות בענין השניות, כי ישראל גדרו גדר בענין השניות, אבל שאר האמות אין אסור עליהן אלא האם לבד.
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מט):
ואמנם איסור ה׳עריות׳ הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער. אמנם איסור ׳זכר׳ ואיסור ׳בהמה׳ מבואר מאד, אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך, כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד.
וה׳עריות׳ מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד – והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו – ואילו היה דין ה׳ערוה׳ כדין ה׳פנויה׳ – רצוני לומר: שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו – היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד; וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה – רצוני לומר: ׳במיתת בית דין ובכרת׳ ושאין שם שום צד היתר על בעילתם – יש לבטוח בזה שלא יכון האדם עליהם ושלא יהרהר בהם כלל.
והיות ה׳ערוה׳ ממהרת וקרובה להמצא (כאשר זכרנו) מבואר מאד – וזה כי האדם כשיהיה לו אשה, מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו; וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם, הוא מבואר מאד – ואלו הם כל ה׳עריות של שאר בשר׳. זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר ׳שאר בשר׳.
קישורים:
מקורות נוספים:
