ויקרא יט:
יח לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רו:
היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו אם ירצה אותו ארצה אני אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה "ואהבת לרעך כמוך".
ספר החינוך:
לאהב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמל על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר: (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, ע"א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים ד, יב) אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", כלומר, שהרבה מצות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנב ממונו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצות אחרות תלויות בזה. ידוע הדבר לכל בן דעת.
שרש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה היה שלום בין הבריות.
ודיני מצוה זו, כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג האדם עצמו לשמר ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק. ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא, והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר".
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשמרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת בטל עשה זה מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו, כמו שמפרש במקומו.
חובה לדאוג לצרכי הזולת
הרש"ר הירש (שם):
מה שנאמר כאן הוא ״ואהבת לרעך כמוך״. ״לרעך״ (מילולית: ״אל רעך״) מתייחס לא לאישיותו של הזולת, אלא לכל דבר שנוגע לאישיותו; כל המצבים הקובעים את מעמדו בחיים, בין לטוב בין למוטב. לאלה נכוון את אהבתנו. עלינו לבקש את טובתו בדיוק כפי שאנו מבקשים את טובתנו. עלינו לשמוח בשמחתו כאילו הייתה זו שמחתנו, ולהתאבל על צערו כאילו היה צערנו; נסייע בחשק רב לקדם את טובתו כאילו הייתה זו שלנו, ולהרחיק ממנו כל צרה כאילו הצרה באה עלינו.
זוהי דרישה שנוכל לקיים אפילו בנוגע לאדם שאין לנו כל רגש קִרבה כלפיו. שכן דרישה זו של אהבה אין לה דבר עם אישיות הזולת, ואינה מיוסדת על אף אחת מתכונותיו; אלא יסודה הוא ״אני ה׳ ״. בשם ה׳ הוטלה עלינו חובה זו ביחס לכל רעינו; שכן ה׳ הוא זה שנתן לכל בני האדם את התפקיד להיות רֵעים זה לזה. כל אדם צריך למצוא ברעהו ״מרעה״: חברך צריך לקדם את טובתך, וטובת חברך צריכה להיות כטובתך. אף אחד לא יחשוש מהצלחת חבירו או שיקווה להרוויח מכשלונו; אף אחד לא ישמח בהצלחתו שלו כל עוד חבירו כושל לצדו.
״ואהבת לרעך כמוך״: האדם השלם מבחינה רוחנית ומוסרית אינו מבדיל בין טובת חבירו לטובת עצמו. שכן מה שמביא אותו לבקש אחר טובת עצמו, מביאו גם לבקש את טובת חבירו. אהבת עצמו, אף היא, אינה אלא הכרה בחובה. הוא רואה בעצמו רק את מעשה ידי ה׳. ה׳ הפקיד בידיו את צלמו, והוא חייב להביאו לאותה שלימות גופנית רוחנית ומוסרית שה׳ קבע לו כרצונו. למען שלימות זו ה׳ הביא אותו לקיומו הארצי והדריך אותו בתורתו; ומתוך אותה הכרה בחובה הוא מפנה את אהבתו לטובת חבירו. הוא אוהב אותו כמעשה ידי ה׳, אשר כמוהו עצמו נברא בצלם אלוקים. באהבתו לבריותיו של ה׳ הוא מבטא את אהבתו לה׳: ״אוהב את המקום ואוהב את הבריות״ (אבות ו, א).
אהבת ישראל נובעת מנשמתם העליונה
הראי"ה קוק (אורות ישראל ד,ב):
אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלהי של כנסת ישראל, שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים. ביותר צריכה אהבה עליונה זו, וסבתה האמונה הפנימית בשורש האלהי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה. במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועז, — להבחין שעם-כל־זה כח ישראל גדול היא ועצום לאלהיו, ולהסתכל במאור הפנימי, החודר את רוח הכלל, ושמשכנו הוא ג״כ בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר, גם בנפש הנסוגה מאד, אשר סרה הרבה מדרך ד'. הגילוי שמגלה הצדיק, האוהב את עצמיותה של האומה בכל עז חייו. את הטוב האלהי הצפון בקרבה, פועל לטובה על האיש העוסק בסניגוריה האמיתית הזאת, לרוממו מעל שפלות החיים הגסים והמוגבלים. ההולכים קדורנית בזעפם העגום. והפעולה חוזרת באורח סגולי על כללות האומה ופרטיה, להכניס בם כח מעורר לחן ולחסד־אל, שיפלס להם אורח לתשובה מאהבה.
[וכן כתב בספר התניא חלק א, לב]היבטים בעידן המודרני
אהבת ישראל – כחוק ולא כעצה טובה.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא "הכלל הגדול שבתורה", לא משום שהוא רעיון והוראה שמעבר לפורמליזם של החוק ושמעל פירוט המצוות, אלא דוקא משום שהוא מופיע כאהת מתרי"ג מצוות. "ואהבת לרעך כמוך" אינו מיוחד ליהדות; הוראות מעין זה ניתנו אף על-ידי תורות או הוגי-דעות שלא הושפעו מן היהדות ולא שמעו עליה – על-ידי חכמי סין, הודו ויוון. ולא זו בלבד, אלא שפסוק "ואהבת לרעך כמוך"- כפי שנוהגים לצטטו – אינו קיים בתורה : הכתוב אומר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". חובת אהבת הרע אינה נובעת ממעמדו של האדם כאדם אלא ממעמדו לפני ה" "ואהבת לרעך כמוך" בלי הסיום "אני ה'" – זהו הכלל הגדול של האתיאיסט קאנט. חידושו וגדולתו של כלל גדול זה בתורה הוא במקומו ובמסגרתו בין המצוות. וזהו סדר המצוות ב"קדושים" (ויקרא י"ט) : כיבוד אב ואם; שבת; איסור עבודה זרה; נותר, פיגול (שניהם,לאיסורי כרת); פיאה ולקט; איסור גנבה; אונאה, שבועת-שקר, גזל, הלנת שכר שכיר וכו'; איסור נקימה ונטירה; אהבת רע; איסור כלאיים ושעטנז; דין שפחה חרופה; ערלה ונטע רבעי וכו' וכו'. נותר, פיגול… אהבת-רע… כלאיים, שעטנז – בזה פסק "ואהבת לרעך כמוך" מלהיות עצה טובה, משאלה חסודה, שאיפה נעלה ואידיאל נשגב, ונעשה דבר של ממש, חוק שהאדם מוכרח להתיחס אליו בכובד-ראש וברצינות – מעין תקנות המשטרה. ואל יהיו תקנות המשטרה קלות בעינינו, שהרי ר' יוחנן בן זכאי הוא שבירך את תלמידיו לפני מותו : "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר-ודם" ! – דומה להטעייה שבציטוט המקטע "ואהבת לרעך כמוך" הוא הציטוט המסלף : "ועשית הטוב והישר", שהרי הכתוב מפרש ואומר : "ועשית הטוב והישר בעיני ה'"
ישעיהו ליבוביץ', "מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)", יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 13-36.
קישורים:
מקורות נוספים:
