ויקרא יט:
כג וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קצב:
הזהירנו מאכול ערלה. והוא אמרו יתעלה "יהיו לכם ערלים לא יאכל". ומי שאכל ממנו כזית לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ערלה, ואיסור אכילת ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, אמנם לשון התורה בארץ ישראל לבד.
ספר החינוך:
שלא נאכל מפרות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג, ג) והן שלש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר: (ויקרא יט, כג) "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".
משרשי מצוה זו, כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב"ם זכרונו לברכה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה א, א) שהנוטע לסיג ולקורות פטור מן הערלה דעץ מאכל כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פרותיו, אלא שיהיה האילן סיג סביב גנתו, או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסיג או לקורה וחזר וחשב עליו למאכל חיב בערלה, כיון שערב בו מחשבת חיוב חיב. ושומר הפרי חיב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו, ע"ב): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל אסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שהצלף חיב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מתרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא, דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים (ערלה שם ב) והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחיב בערלה, ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז, ע"ב) ויתר פרטיה מבארין במסכת ערלה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ ל"ת קצב) וזה לשונו, דאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפרוש וכי תבאו אל הארץ ונטעתם. דמשמע דדוקא בארץ, ובפרוש אמרו זכרונם לברכה בענין הערלה (קדושין לט, ע"א) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני ודאה אסור, ספקה מתר, כלומר, שאין ענין אסורה כמו שאר אסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה, יש לנו לאסר אותו מספק, דקימא לן ספק אסור דאוריתא אסור, וכמו כן בארנו עם הפרושים הטובים, שספק הלכה למשה מסיני לחמרא. ובענין אסור ערלה קבלנו כי בפרוש נאמר למשה, שיהא ספיקה מתר. וכיון שכן הוא שאין אסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגנתו ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובענין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם). ספק לי ואנא אכול כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה. והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפרות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו חיב מלקות.
פירות שלושת שנים הראשונות אינם ראויים להדירם למקום
רמב"ן (שם):
וטעם המצוה הזאת, לכבד את י"י מראשית כל תבואתינו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לי"י, והנה אין הפרי בתוך שלוש ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך השלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכך נמתין לכולם, ולא נטעום מהן עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני י"י, ושם יאכלוהו ויהללו את שם י"י. והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים. ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחלת נטיעת האילן רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף, ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף. [וכן כתב בחזקוני ובבכור שור וברבינו בחיי וברלב"ג שם]
אין רשות מהשמים לאכול את הפרי בתוך שלש שנים
רבינו בחיי (שם):
ועל דרך השכל בטעם המצוה הזאת, השמים והארץ הם סבה להוצאת הפרי בכח עליון והם בדמיון הזכר והנקבה זה פועל וזה מקבל, וזהו ענין הכתוב על המטר הבא מן השמים שנאמר (שם נ"ה) והולידה והצמיחה, ועד שלש שנים אין הארץ מסכמת בבשול הפרי ולא השמים מסכימים לתת בו כח הבשול וכיון שכן כל האוכל מן הפרי תוך השלש שנים הנה זה כמראה עצמו שאין לו חלק בשמים ובארץ ואין לו חלק בהקב"ה והנה הוא נוטלו בלא רשות של מעלה ושל מטה ולכך אסרתו תורה תוך שלש,
בכל שלושת השנים הפרי מזיק
אבן עזרא (שם):
וידוע, כי פרי הבא עד שלש שנים אין בו שום תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין.
כנגד מנהג עובדי אלילים
מורה נבוכים להרמב"ם (חלק ג' – ל"ז):
וכן שמו לחוק שראשית פרי כל אילן שפריו נאכל יעשה בו כן – רצוני לומר; שיקריבו קצתו ויאכלו קצתו בבית 'עבודה זרה'. ופרסמו גם כן שאי זה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו ייבש האילן ההוא או ישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה – כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו באש ימות; ולפחד בני אדם על ממונם מהרו גם כן לזה.
ועמדה התורה כנגד זה הדעת ואמר ית' בשרפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי לשלושת השנים – כי קצתם יתנו פרי אחר שנה וקצתם יתנו תחילת תבואתם אחר שנתים וקצתם אחר שלש וזהו הרוב למי שיטע כדרך שבני אדם נוטעים באחד מן השלושה דרכים המפורסמים והם "נטיעה והברכה והרכבה"; ולא תביט למי שיזרע גרעין או עצם – שהתורה לא תתלה החוקים אלא בדרכים שהם על הרוב ורוב מה שתאחר ה'נטיעה' תחילת תבואתה 'בארץ ישראל' הוא לשלש שנים. ויעד לנו יתברך אשר באבד זאת התבואה הראשונה והשחתתה תרבה תבואת האילן – אמר "להוסיף לכם תבואתו" (ויקרא י"ט:כ"ה).
בכל שלושת השנים הפרי טמא
צרור המור(שם):
לכן צותה התורה וערלתם ערלתו. לפי שהם נקראים ערלות פלשתים. כמו שאמרנו שביציאת מצרים שבר השם יתברך ד' ערלות המנויות בפסוק וה' הכה כל בכור. ולכן בענין האילנות כל זמן של שלשה שנים שהערלה והקליפה נדבקת בהם. צותה התורה שלא נאכל פרי כזה לפי שהוא טמא ולכן לא יאכל.
זכר למעשה בראשית
כלי יקר (שם):
אשר נראה קרוב למושכל לומר שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום ג', ואע"פ שצמחו בג' מ"מ לא נראו עד יום ד' שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות כי כולם תלוין בשמש וירח כמ"ש (דברים ל"ג:י"ד) ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד' ע"כ צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים כי הערלה ענינה כסוי ואטימה.
התנזרות מעמידה את רמתו המוסרית של האדם ומאפשרת את בעלותו על אילן
רד"צ הופמן (שם):
עץ הפרי הוא בריה חשובה במיוחד של ה'. על האדם להתבונן בו ברגש של יראת־כבוד לה'. מכאן האיסור "לא תשחית את עצה" בדברים (כ',י"ט). בטרם ישיג בן אדם את הזכות לראות את עצמו כבעל של עץ ופירותיו, הרי עליו קודם להנזר משך שלוש שנים מהנאתו, כדי להראות על־ידי התאפקות זו שהוא עומד על רמת המוסר האנושי, שראוי להיות מושל הטבע ובעליה של בריה כה חשובה.
העלאת מותרות החיים
פנקסי הראי"ה, פנקס "ראשון ליפו", פסקה סד:
כללות מצות ערלה, בארץ ישראל ביחוד, הוא להשריש שהנטיעות והבנין שהוא לפיתוח המותרות, כפירות, אמנם ראויים הם לאדם, אבל רק בהיותו מעלה את החיים למעלה הגונה עד שתהיה הקדושה ראויה אליו בעצם. וזה יהיה בהיותו שלש שנים מתעסק בהמשך הזמן בהטבת מחשבותיו על תעודת החיים, ויקבע אצלו שההשתקעות בחיי החושים, כשאינם נובעים מעומק נטיה לאצילות ויושר אלהי, שאינם כלל ראויים לשמם.
ובפרט יש כאן ג' מעלות, יציאה מגדר בהמי, אחר כך התרוממות מגדר סתם נטיות מדות האנושיות על פי טבעם הזר לרעה, אחר כך המדות הישראליות בטהרתם. ואז יוכל לאכול פריו קודש הלולים לד', ואחר כך הרי הוכשר להיות גם כן נהנה בהרחבה בעניני רשות, שלא יטעוהו הרחבת הדרכים של החיים מתעודתם הישרה.
קישורים:
מקורות נוספים:
