ויקרא כ:
ט כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שיח:
הזהיר שלא לקלל אב ואם, אמנם לשון התורה בעונש הוא מבואר באמרו "ומקלל אביו ואמו מות יומת". והוא מכלל הנסקלין ואפילו קלל אחד מהם בשם אחר מותו במזיד נסקל. אולם האזהרה הנה לא התבארה בכתוב כי לא אמר לא תקלל אביך אבל קדם כבר כי באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו. ובמכילתא אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים ואם נשיא הרי הוא בכלל נשיא ואם בור הרי הוא בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתן על הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם. וכתוב בספרא איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר אלהים לא תקלל כמו לשון מכילתא בשוה. והתבארו משפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין.
ספר החינוך:
שלא לקלל אב ואם, שנאמר: (ויקרא כ, ט) "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" וגו'. והאמת שעקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק הענש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת". שם גם כן לא דבר אלא בענש, וזהו שאמרו במכלתא (משפטים פ"ה מי"ז) "ומקלל אביו ואמו" וגו', ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר אלהים לא תקלל (שם כב, כז) "אם נשיא הוא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאר", ואם בור הוא הרי הוא בכלל לא תקלל חרש. הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים י ז) איש איש אשר יקלל, ענש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכלתא בשוה, ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלשה לאוין כתבתיו על מקרא זה שמדבר בענש, וכמו כן כתבו הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שיח), במקלל אביו ואמו מות יומת שהוא מדבר בענש.
משרשי המצוה. כתבתי במשפטים במצות לא תעשה (מצוה מח) שלא לקלל הדינים.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו (סנהדרין פה, ע"ב) שחיוב קללת האב והאם הוא בין בחיהם או אפילו אחר מותם, מה שאין כן בהכאה, שאין החיוב בה כי אם בחיהם, אבל לאחר מיתה פטור על הכאתם. ומה שאמרו (שבועות לה, א) שאין חיוב מיתה לבן עד שיקללם בשם מן השמות המיחדים, אבל המקללן בכינוי פטור מסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר. ומה שאמרו (מכות סב) שהמקלל אבי אביו או אבי אמו, דינו כמקלל אחד משאר הקהל, והאב שנתחיב שבועה אין הבן משביעו בשבועת האלה אלא משביעו שבועה, שאין בה אלה, ואמרו גם כן שאסור לבזותו כלל, שלא על הקללה הקפידה תורה אלא על הבזיון, והמבזהו הרי הוא בארור, שנאמר (דברים כז טז) ארור מקלה אביו ואמו. ויש לבית דין להכות העושה זה ולענשו כפי הראוי. ויתר פרטיה, בפרק שביעי מסנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכן בטומטום ואנדרוגינוס. ושתוקי חיב על אמו ואינו חיב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא. ולפי הדומה שממזר חיב על קללת אביו ואמו, שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה, ודין בן כשר יש לו גם כן לענין אבלות ולכל דבר, אבל הבן מן השפחה ומן הנכרית, אינו חיב על קללתן, וכן גר שהורתו שלא בקדשה אף על פי שנולד בקדשה כגון שנתגירה אמו כשהיתה מעברת אינו חיב על קללת אביו, וכשם שאינו חיב על קללת אביו, כך אינו חיב על קללת אמו אף על פי שהיתה יהודית כשילדתו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ומקלל אביו ואמו את שהוא חיב על אביו חיב על אמו וגו'. ואין להקשות על דרשה זו משתוקי, שחיב על אמו לבדה, לפי שאין האב ידוע ונכר. והגר אסור לקלל אביו הגוי מדרבנן, כדי שלא יאמרו בא מקדשה חמורה לקלה (עי' יבמות כב, ע"א). אבל העבד אין לו יחוס, והרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, ואף לאחר שנשתחרר. ועובר על זה וקללם בשם מן השמות נסקל, והוא שיש שם עדים והתראה כמו שידוע בכל המצות; ואם קללם באחד מן הכנויין לוקה.
קישורים:
מקורות נוספים:
