ויקרא כא:
יא וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קסח:
שהזהיר כהן גדול מהטמא למת מן המתים במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, והוא אמרו "לאביו ולאמו לא יטמא". ואפשר שתחשוב שזה ענין הקודם עצמו ושאמרו לאביו ולאמו תוספת באור, אין הדבר כן אבל הם שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון ספרי חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, וכן חייבין בכהן הדיוט מכהן גדול בדין גזרה שוה, שאמרו כמו שכהן גדול שנאסרה עליו טומאת מת חייב בשני לאוין בלא יבא ובלא יטמא כן כהן הדיוט שנאסר עליו להטמא במת חייב בלא יבא. אבל אנחנו לא מנינו אותו בעבור הטעם שהקדמנו בשרש השני. אולם מנינו אלו השני לאוין להיותם שני ענינים לא יבא ולא יטמא וענין לא יבא זולת ענין לא יטמא כמו שבארו מקבלי הפירוש ואמרו חייב בלא יבא ובלא יטמא.
ספר החינוך:
שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, במין ממיני הטמאה בין בנגיעה בין במשא, שנאמר (ויקרא כא, יא) לאביו ולאמו לא יטמא, כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו, ואף על פי שבראש הפסוק אסר עליו מהטמא על כל הנפשות, זהו טמאת ביאה לאהל המת, כמו שפרשנו שם (מצוה רע) שהרי כתוב שם לא יבא דמשמע ביאה באהל, וכאן יאסר עליו כל שאר מיני הטמאה בכלל. ואל תחשב שזה שנאמר לאביו ולאמו וגו'. הוא פרוש לראש המקרא שאמר ועל כל נפשת וגו'. שאין הדבר כן, אבל הם שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון ספרא (אמור ב, ד) חיב בלא יבא וחיב בלא יטמא. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (בספרא שם) שחיב כהן הדיוט בלא יבא ולא יטמא, אף על פי שלא נכתב בו, מדין גזירה שוה, כששניהם נאסרו מהטמא בנפש, וכמו שבא בגמרא. ואמנם אין למנות במנין הלאוין לא יבא ולא יטמא בכהן הדיוט לשני לאוין כמו שמנינו אותן בכהן גדול, לפי שבכהן גדול נכתבו בפרוש, ובהדיוט נלמד האחד בגזרה שוה, וכבר הורה זקן הוא הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות שורש ב), שאין לנו למנת במנין תרי"ג מצות אלא המפרשות בכתוב, אבל לא הנלמדות במדות שהתורה נדרשת בהן.
משרשי המצוה. מה שכתבנו במצוה הקדמת לזו, והוא הדין והוא הטעם, כי כונת שתיהן בלא יבא ובלא יטמא ענין אחד הוא.
ובדיני טמאת המת, כבר כתבתי למעלה בסדר זה במצוה רסג קצת מהן.
ונוהג אסור זה בזמן הבית כי אז יהיה שם כהן גדול, ובכל מקום שהכהן שם, גם כן נוהג אסור זה, ואם עבר ונטמא ואפילו לקרוביו במין ממיני הטמאה חיב מלקות.
נדמים לעליונים
עקידת יצחק לרבי יצחק עראמה (שער סו):
…וזה כי דוגמת קדוש קדושי עליונים שהוא האחד המיוחד בעולם אשר הוא טהור ומשרתיו טהורים וטכסיסיו זכים ונקיים כמו שאמרו עליו (דניאל ז, ט): "לבושיה כתלג חיור ושער ראשיה כעמר נקא", היה הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן משחת הגדולה והכבוד, ואשר מלא את ידו ללבוש בגדי הקדש, לכבוד ולתפארת. ובפרט ביום המיוחד הלא הוא גם כן לבוש הבדים בגדי לבן, נקיים וטהורים מכל הגוונים. ואמר בו: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא" לרמוז אל מה שאין לפניו לא בכיה ולא עצבות רק עוז וחדוה במקומו והדר ותפארת במקדשו ועל דרך שנאמר (ישעיהו לג, יז): "מלך ביופיו תחזנה עיניך".
והנה מזה יש הישרה נפלאה להכרת מהות האדם ועצמותו, כי לא כאשר יראה האדם כי הוא בשר ודם ובכלות הבשר והדם יכלה עצמותו חלילה. כי עקר האדם ואמתת עצמותו הוא השכל הנקנה אשר בו, ואשר יתעצם בו, כי הוא אשר יתחדש באדם אחר הולדו מרחם אמו כמו שכתבנו עקר זה בשער ו'. והנה עם זה נמצא שאמתת האדם אין לו קרובים משאר בשר אשר יתאבל עליהם, כמו שחשבו ההמון המבלים זמנם ומפסידים ימיהם לקנות ממון לקרוביהם. כמו שצעק על זה החכם שלהם בחכמתו באומרו על זה החלק השכלי (קהלת ד, ח): יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין-לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל-עֲמָלוֹ…וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת וגו" כמו שפירשתי במקומו. והוא ענין נכבד ראוי שיושם רושמו בזה האיש האלהי אשר בעבור זה צוה "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ילאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר משחת אלהיו עליו אני יי'". כלומר, כי הוא דוגמת אלהיו אשר לא קדם אליו שום התחלה כלל כמו שאמרנו ובבחינה זו אם היה מטמא אל ההורים היה מחלל עקר דוגמתו ומטמא את ראש נזרו בלי ספק…
קישורים:
מקורות נוספים:
