ויקרא כא:
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה ע:
שהזהיר בעל מום קבוע שלא לעבוד, והוא אמרו יתברך "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב", רוצה לומר לא יקרב לעבודה. וכל זמן שעבד בעל מום ילקה. וכן הוא בספרא אין בעל מום במיתה אלא באזהרה.
ספר החינוך:
שלא יעבד כהן בעל מום בעבדת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא, יז): "איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו". כלומר לא יקרב לעבדה, כי כל עניני מאכל קרוי לחם בהרבה מקומות. ומום זה ענינו מום קבוע, שכן פרשו בספרא (אמור ג, ה) אשר יהיה בו מום לא יקרב אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? תלמוד לומר באותה פרשה כל איש אשר בו מום לא יקרב. ומום קבוע הוא, כגון גרב או ילפת והיא החזזית.
משרשי המצוה. לפי שרב פעלות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשנה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעלותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן יפה תאר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו, רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שנוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מג ע"א) ששלשה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלים הכהן מלעבד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מלקרב, ויש מומין אחרים שפוסלים האדם בלבד מלעבד ולא הבהמה מלקרב. ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה, אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלשה מיני מומין אלו אינו עובד. אין פוסלין באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שנטל כליתו או טחל שלו או נקבו מעיו, אף על פי שיעשה בהן טרפה עבדתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי, אף כל שהוא בגלוי. ומנו חכמים (רמב"ם ביאת מקדש ז) שהמומין שהם פוסלין בין באדם ובבהמה הם חמשים, מלבד שיש מומין מיחדים בבהמה והם עשרים ושלשה, ונמצאו בבהמה שבעים ושלשה, ויש גם כן מומין מיחדים באדם והם תשעים, נמצאו הפוסלין באדם מאה וארבעים. וזהו כלל התשעים המיחדים באדם, שמונה יש בראש, ושנים בצואר, ארבעה באזנים, וחמשה בגבנים ארבעה בריסי העינים, אחד עשר בעינים. ששה בחטם, שלשה בשפתים, ושלשה בבטן, ושלשה בגבו של אדם, וששה בידים, ארבעה באברי הזרע, חמשה עשר בשוקים וברגלים, ארבעה בכל הגוף, שמנה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן, חרש, שוטה, ונכפה ואפילו לימים, ומי שרוח רעה מבעתתו אפילו בעתים ידועים. ומלבד אלה, יש עוד שנים שפוסלין מפני מראית העין, ואלו הן, מי שנשרו ריסי עיניו אף על פי שנשאר השיער בעקרן ומי שנטלו שניו.
וזהו כלל החמשים שפוסלין באדם ובבהמה:
חמשה באזן, ושלשה בריס של עין, ושלשה אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. שמנה בעין, שלשה בחטם, ששה בפה, שנים עשר באברי הזרע, ששה בידים וברגלים.
ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן:
א) גרב, והוא האמור בתורה.
ב) יבלת שיש בו עצם, וזהו יבלת האמורה בתורה.
ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהוא וזו היא ילפת האמורה בתורה.
ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.
ועוד שלשה אחרים:
א) הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד.
ב) החולה שהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו, אבל הטרפה, כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דפן, כשר באדם ופסול בבהמה.
ג) המזהם.
הרי חמשים. ויתר פרטיה במסכת בכורות פרק שביעי.
ונוהגת בזמן הבית בכהנים, וכן העובר על זה ועבד, והוא בעל מום, אם הוא מן המומין הפוסלין באדם ובבהמה, בין שוגג בין מזיד עבדתו פסולה, ואם היה מזיד חיב מלקות. וכן אמרו בספרא (אמור ג, יא) אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. ואם הוא מן התשעים מומין המיחדים באדם, אף על פי שהוא לוקה לא חלל עבדתו. ואם הוא מן המומין שפסלותן אינו אלא מפני מראית העין אינו לוקה, ועבדתו כשרה.
משרתי עליון
עקידת יצחק לרבי יצחק עראמה (שער סו):
הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ואולם להשלים קדושתם המחוייבת לפי עבודתם ומעלת מערכתם סמך לזה הרחקת הבעלי מומין והטמאים כי אין ראוי להיות ביושבים ראשונה לפניו יתעלה לא עיף ולא כושל ולא בלתי טהור. ואמר: "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו". ונתן הטעם ואמר: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגו". כלומר הטעם הוא נראה ומפורסם מעצמו שלא יתכן שבעלי מומין כאלו יראו לפניו בעבודתו…
ואחר שזכר כל המומים הראשיים עור או פסח או חרום או שרוע ואשר יהי' בו שבר רגל וגו' או גבן או דק וגו'. זכר שאר המומין מהטעם עצמו ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. והנה היה סוג הכיעור מבואר אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתיצב במקום גדולים כל שכן לפני אדון האדונים ואלהי האלהים. אם למה שחוייב מצורך שלמות הגוף ותוכן בנינו וגמר איבריו וחושיו וכחותיו לשלמות הנפש השורה עליו.
דורון לגבוה
של"ה (ווי העמודים פרק ז):
ועל כן נראה לי, כהן בעל מום לא יגש להקריב לחם אלהיו משום שחלק גבוה דורון הוא, ומי שמביא דורון לאדון כל הארץ נותן השכל שיהיה נאה ומהודר בתכלית ההידור, כי "הקריבהו נא לפחתך הירצך". אמנם החלק שאוכלים הכהנים והבעלים מתכפרים באכילה ההיא מכח שמתביישין מאחר שקרבן שלהם נאכל בין הבריות ביותר ויותר מתבייש הבעל באם כהן בעל מום אוכל קרבנו ובודאי כשרון לבעלים בראות עיניו בעלי מומין אוכלין בשרו ויגדל כפרתו. ומטעם זה התיר הקב"ה לבעלי מום לאכול בשר קדשים כדי שיהיה לכפרה להמקריבים. והשתא אתי שפיר התנא קמא [ועתה מתיישב יפה דעת התנא הראשון] דאמר טמא נכנס משום דאשתרי בעבודת צבור, ורבי אליעזר פליג עליו ואמר בעל מום נכנס שבו תלוי עיקר קרבן באכילתו הקרבן שמתבזה המקריב ביותר, ומאחר שהוא עיקר הכפרה לכן ראוי שהוא נכנס:"
קישורים:
מקורות נוספים:
