ויקרא כא:
כג אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּש כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה סט:
שהזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש, רוצה לומר בין המזבח ובין האולם והמזבח וההיכל. והוא אמרו "אך אל הפרכת לא יבא". וכבר התבאר בסוף טהרות (כלים פ"א) שבין האולם והמזבח עם כל ההיכל נאסרה כניסתו על בעלי מומין ופרועי ראש. וכבר התבאר גם כן בספרי ששני לאוין אלו הן אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש לא יספיק אחד מהם בלתי האחר וששניהם יחד להשלמת הדין בענין אחד, והוא הגבלת המקום האסור עליהם ליכנס בו. וכל זמן שיכנס אחד מהם לפנים מן המזבח שלא לעבוד לוקה.
ספר החינוך:
שלא יכנס בעל מום בהיכל בכללו, כלומר אל המזבח ובין האולם ולמזבח וכל שאר המקומות שבהיכל, שנאמר: (ויקרא כא, כג) "אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש". ונתבאר בספרא (אמור ג, י) ששני לאוין אלה של הפרכת והמזבח, לא יספיק אחד מהם בלתי חברו, ושניהם באו להשלים הדין בענין אחד, והוא להרחיק המקום האסור עליהם להכנס בו.
משרשי המצוה. להגדיל כבוד הבית והדרה על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום, כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמד שם מי שיש בו שום חסרון. וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) הרבה פעמים התועלת הנמצא לנו בהגדילנו מעלת הבית הקדוש ותפארתו.
דיני המצוה. כלומר מה הן המומין שבשבילן ימנע הכהן מלכנס, זכרתים למעלה (במצוה רעה) בסמוך ברמז באזהרת בעל מום קבוע, ושם הודעתי מקומן בגמרא וכל הענין כמנהגי. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת ס"ט) שאין לנו לחשב זה הלאו במנין הלאוין, שאסור הכנס בעל מום בהיכל וגם פרוע ראש וקרוע בגדים ושתוי יין אינו אלא מעלה מדבריהם זכרונם לברכה ולא בא הכתוב הזה אלא לאסר מהם קריבה לעבודה, וזה בכלל לאו דבעל מום שלא יעבד הוא. וכתב עוד, שאף הם לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח שהוא עשרים ושתים אמה, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שלשים ושתים אמה לא אסרו, וכמו שכתבתי למעלה בסדר ויהי ביום השמיני (מצוה קמט) באזהרת פרוע ראש בשם הרב זכרונו לברכה
קישורים:
מקורות נוספים:
