שמות יג:
ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנז:
היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן, בתחלת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו, יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגדה של פסח): 'כל המאריך לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח'. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתברך: "והגדת לבנך ביום ההוא" וכו'. ובא הפירוש (בהגדה ובמכילתא): "והגדת לבנך" – יכול מראש חדש? תלמוד לומר: "ביום ההוא". אי "ביום ההוא", יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: "בעבור זה" – בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר, מתחילת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול]: 'מכלל שנאמר: "כי ישאלך בנך", יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: "והגדת לבנך", אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים, מניין? תלמוד לומר: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". כלומר, שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה קנה): "זכור את יום השבת לקדשו". וכבר ידעת לשון אמרם (הגדה של פסח): 'ואפילו כולנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה כלה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים; וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ע"ב – קיח ע"א).
יסוד האמונה בבוראנו הכל יכול והשגחתו עלינו
ספר החינוך:
לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר: "והגדת לבנך" וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב 'לבנך', דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.
וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם.
דיני המצוה, כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות ושיעורן, ומזיגתן, וסידורן.
והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק:
בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת, בשביל כוס קידוש שצריכין ליטול, והכי איתא בברכות פרק כיצד [דף מ"ג ע"א], שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש, ואינו מברך על היין לאחריו.
ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך 'על נטילת ידים', ומטבל בירק ומברך עליו 'בורא פרי האדמה' לפניו, ולאחריו אינו מברך 'בורא נפשות' וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק, ואין כל מה שעשה בינתים הפסקה כמו שנפרש.
ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת מוזגין כוס שני, וקורין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד האחת, ומברך 'אשר גאלנו' וכו' על כוס השני ושותין אותו, ואין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן', ולא אחריו 'על הגפן'.
ואחר ששתו כוס שני. נוטלין לידים ומברכין 'על נטילת ידים', ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלימה, ומברכין על החצי 'המוציא' ו'לאכול מצה'.
ונוטלין חזרת ומברכין 'לאכול מרור', ואוכלין ממנו בטיבול בחרוסת, ואין מברכין עליה 'בורא פרי האדמה'. לפי שנפטרה בברכה שברכו בירק תחלה. דהכי מוכח בגמרא [פסחים דף ק"ג ע"ב] דלא הוי הפסקה לעולם שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקור האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי 'הב וניבריך' וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף פ"ז ע"א]: 'משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר'. ואחר שאוכלין מן המרור בטיבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין.
ואחר כך אוכלין סעודתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע. ואין אוכלין עוד כל הלילה שלא לסלק טעם המצה מן הפה, כדכתיב [תהילים קי"ט, ק"ג]: "מדבש לפי", אבל מים ודאי שותין, שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה.
ואחר כך נוטלין לידים, ואין מברכין 'על נטילת ידים', ומוזגין כוס שלישי, ומברכין עליו ברכת המזון ו'בורא פרי הגפן', אבל לא לאחריו 'על הגפן'. ואחר כך מוזגין כוס רביעי, וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן', אבל אחריו מברכין 'על הגפן', והוא שלא יהא דעתם לשתות עוד כוס חמישי.
נמצא לפי זה, שאין מברכין 'בורא פרי הגפן' אלא תרי זמני, על כוס הקידוש ועל כוס הברכה, ו'על הגפן' פעם אחת, אחר כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה צריכין הסיבה.
ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים [פרק עשירי].
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ביטל עשה.
החינוך היהודי הוא על ידי הסברה
הרש"ר הירש (שם):
לא בדרך מצות אנשים מלומדה חסרת מחשבה, ולא בדברי מוסר מהשפה ולחוץ, יבואו בנינו לשמור נאמנה את מצוות התורה; אין די בשיטות אלה. אלא אנו חייבים להראות להם הדרך על ידי דוגמתנו האישית הנלהבת; ובד בבד לעורר את לבם ודעתם על ידי שנסביר להם מה הדבר שאנו עושים; כדי שילמדו לקיים את המצוות בהבנה ובהכרה, ויתלהבו ויימשכו בכל לבם לתפקיד היהודי.
קישורים:
מקורות נוספים:
