לג. כיבוד אב ואם

שמות כ:

יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

דברים ה:

טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

ספר המצות לרמב"ם מצוות עשה רי:

היא שצונו לכבד אב ואם והוא אמרו יתעלה: "כבד את אביך ואת אמך". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מן התלמוד ורובו ועיקרו בקדושין (ל ע"ב – לב ע"א, לט ע"ב, מ ע"א). ולשון ספרא (ראש פרשת קדושים, קדושין לא ע"ב): אי זה הוא כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

חסד עם מי שהביאו לעולם

ספר החינוך:

לכבד האב והאם, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" וגו', ובא הפירוש (קידושין לא ע"ב), אי זהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.

דיני המצוה. כגון כבוד זה מנכסי מי חייב לעשותו אם משל אב או משל עצמו, והלכה משל אב אם יש לו נכסים לאב, ואם לאו יחזר הבן אפילו על הפתחים ויאכיל אביו. וכיבוד אב ואם איזה קודם, ועד היכן כבוד אב ואם, ואם מחל על כבודו, אם יהיה מחול, ואם יראנו עובר על דברי תורה, באי זה לשון ימנעהו, ואם יצוהו אביו לעבור על דברי תורה, שלא יאמינהו בזה, וכי חייב לכבדו בחייו ובמותו, וכיצד הוא הכיבוד במותו, ויתר פרטיה, מבוארין בקידושין (ל ע"ב ואילך), וקצת מהן במקומות מהתלמוד.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, ובנקבות כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה בטל עשה, ועונשו גדול מאד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים. ואם יש כח בבית דין כופין אותו, כמו שכתבנו למעלה, שבביטול עשה כופין בית דין.

לכבד את מי שנתן לך לבושי הנשמה

כתבי האריז"ל (שער מאמרי רז"ל, פרקי אבות פ"ה אות טז):

כל אהבה שהיא תלויה בדבר כו' זו אהבת דוד ויהונתן כו'…דע, כי האב נותן נשמה לבנו, ועושה אותו חלק מלבוש לנשמת הבן. מצד זה חייב הבן בכבוד אביו. וזה נשאר לו אפילו בימי המשיח. אבל בתחיית המתים או לעולם הבא כל אחד חוזר לשרשו לגמרי. וכל זה היינו כשאין חלוק בין האב לבן פחות מת"ק מדרגות. אבל אם יש ביניהם ת"ק מדרגות או יותר ודאי שיתבטל זה בזה ונעשים שרש אחד גמור לעולם ועד…

ממך יראו וכך יעשו ילדיך

כלי יקר (דברים כב, ז):

למען ייטב לך והארכת ימים – לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק״ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק״ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה יתברך, כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון יתברך ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו יתברך חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו יתברך מסבה לסבה, ע״כ הזכיר בכמה מקומות שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד אב ואם, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון יתברך חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו יתברך וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן,

חלק מכבוד האל – כי ניכר שההולדה נעשית בכח הבורא

לקוטי שיחות חלק לו, פרשת יתרו, שיחה ב':

"כתב הרמב"ן בפירושו על התורה, ד­"עשרת הדברות, חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם. כי כבד את אביך, כבוד הא­ל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה. ונשאר חמשה ל­אדם בצרכו וטובתו". 

ומובן מדבריו, ש­כיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים ש­בין אדם למקום. שלכן מקומו בעשרת הדברות הוא בחמשת הדברות הראשונות, שכולם ענינים שבין אדם למקום, לפי שזהו ("כבוד הא­ל") העיקר, מה שאין כן כבוד האב והאם.

ויש לומר, דזה שהענין דכיבוד אב ואם הוא גופא "כבוד הא­ל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקב"ה) ביצירתו". דזה שהורים עושים הכל בשביל הבן, "גמלוהו וטפחוהו כו'", אין זה בגדר "שותפות" להקב"ה. כי אע"פ שהאמת היא שהוא יתברך "זן את העולם כולו", מכל מקום, כיון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכח עצמו, אין זה נקרא "שותפות" עם מעשה הקב"ה. מה שאין כן יצירת הולד, שאין זה בכח האדם לבדו להביא את הולד לעולם, אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלויה דהקב"ה, ש­"נותן בו רוח ונשמה כו'".

ואולי יש לומר, דגם חלק האב והאם (ה­גוף) תלוי באופן גלוי בהקב"ה, וכ­ידוע, שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כח האין סוף והבלי­ גבול של הקב"ה. כי נבראים מ­צד עצמם, הרי הם מצד גדרם במדה וגבול, ואין שייך שיהיה בהם מצד עצמם כח ההולדה שהוא כח בלי גבול, להוליד עד אין סוף (וגם עצם ההולדה הוא ענין של חידוש, כעין יש מאין), ואינו אלא מצד כח האין סוף של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות.

[ולהעיר, שיש כמה בני אדם (אנשים ונשים) שהם בריאים ושלמים בתכלית הבריאות, ועד שאין שום חסרון כלל באברי גופם, ומכל מקום אינם מולידים. לפי שענין ההולדה, אינו ענין טבעי לבד, אלא תלוי בהמשכת כח האין סוף להיות ההולדה, וכמו שכתוב: "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו גו'" (בראשית א, כז­-כח), דאף כשהם שלי­מים בטבע גופם שיוכלו להוליד, מכל מקום צריכים הם לברכה שיהיו פרים ורבים, וברכה זו הוא כח האין סוף שנמשך באדם כדי שיוכל להוליד].

וכיון שכל ענין יצירת הולד לא יתכן אלא בשותפות גלויה דהקב"ה, לכן, כאשר מכבדים את האב מצד ענין זה שהוא "משתתף ביצירתו", הרי זה גם "כבוד הא­ל".

וזוהי גם נקודת הביאור בדברי ה­רמב"ן דכיבוד אב ואם הוא "כבוד ה­א­ל", שמדבריו משמע שב­עיקרו הוא ענין של "בין אדם למקום" (שלכן בא בחמשת הדברות הראשונות) ".

אב ואם ראויים לכבוד כי הם בעלי בחירה

אור התורה (שמות חלק ח' עמוד ג'ג):

"פרק קמא דקידושין (לא ע"א) מאי דכתיב (תהילים קלח): "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמרו אמרי פיך", בשעה שאמר הקב"ה "אנוכי" ו"לא יהיה לך", אמרו עובדי כוכבים לכבודו הוא דורש. כיוון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות….

דעובדי עבודת כוכבים ומזלות, אף שמודים בבריאת העולם אומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים, וקרו ליה אלקא דאלקייא, על כן מכבדים לכוכבים ומזלות… ואף שהאזהרה "לא יהיה לך" סותר זה, שהרי אמר "ומבלעדי לא יהיה אלוקים", ואסור לחלוק להם כבוד. אמרו לכבוד עצמו הוא דורש…אבל לשיטתם ראוי לחלוק להם כבוד. 

אכן כשראו שהזהיר על כיבוד אב ואם, הרי ראו שלא אכפת לו מה שיכבדו עוד מי. אם כן אז הודו לדברות הראשונות, שמה שהזהיר מלעבדם ולחלוק להם כבוד, מפני שאין ביכולתם להרע או להטיב, כי הם מוכרחים בפעולתם ורק הם כגרזן ביד החוצב בו. ולא דמי לאב ואם שהם בעלי בחירה, ובידם להטיב או להרע לבנים….

ולכן ציווה על כיבוד אב ואם, לפי שהם ג' שותפים באדם כי הם בעלי בחירה…אבל הכוכבים ומזלות הזהיר מלכבדם, לפי שאינן כלל אף במדרגת אב ואם. לכן על ידי אזהרת כבד את אביך וכו' הודו לדברות הראשונות, שאין שום ממשות בעבודת כוכבים ומזלות כלל וכלל".

לכבד את כוח האין סוף שה' נתן בהורים כדי להוליד

לקוטי שיחות חלק לו', פרשת יתרו, שיחה ב':

"והנה בענין כח ההולדה מבאר רבינו הזקן, דכיון שהוא כח של אין סוף, לכן ישנו רק בנשמות ולא במלאכים, כי רק בנשמות ישראל ישנה הארת אין סוף ב"ה (להיותן "חלק אלקה ממעל ממש", ועד דישראל וקוב"ה כולא חד), ולכן יש בהם כח האיו סוף שב­הולדה, מה שאין כן במלאכים כו'. והא ד­מצינו כח ההולדה גם בשאר נבראים, ואפילו בבעלי חיים, היינו לפי "שניזונות מצומח שנצמח מהארץ", שבארץ "יש גם כן כח ההולדה" מצד כח האין סוף שבעפר הארץ (דנעוץ תחילתן בסופן דווקא).

[ואולי יש לומר (בנוגע לכח המוליד שבאומות העולם), על פי המבואר במקום אחר, שיש כמה ענינים בגוף האדם שסיבתם היא כדי שיהיה בהתאם לנשמתם שהיא חלק אלקה ממעל ממש (כמו ציור הגוף שה­ראש למעלה, שזהו לפי ש"אדם אתם", על שם אדמה לעליון), ואף על פי כן מצינו ענינים אלה גם בגופי אומות העולם שאין בהם נשמה קדושה. ומבואר בזה שזהו כדי שיהיה ענין הבחירה בישראל, כי ענין הבחירה יתכן רק בין שני דברים שווים, ולכן צריך להיות השתוות בין גופי ישראל וגופי אומות העולם שרק אז שייך ענין הבחירה בישראל דוקא. ועל דרך זה יש לומר גם לענין כח ההולדה שישנו באומות העולם].

ויש חילוק עיקרי בין כח ההולדה בישראל לכח זה בשאר נבראים:

בשאר נבראים שאין בהם נשמה קדו­שה, הרי כח ההולדה, שהוא כח אין סוף שלמעלה מהבריאה, הוי דבר נוסף על עצם מציאותם. דאף שהקב"ה קבע כח זה בטבע גופם, הרי זה על דרך כח מקיף שלמעלה ממציאותם. מה שאין כן בישראל, שמצד מעלת נשמתם יש בהם הארת אין סוף, הרי כח זה הוא באופן שמתייחד עמהם, והוא חלק מעצם מציאותם.

ויש לומר, שזהו עומק כוונת הרמב"ן: ד"כבד את אביך, כבוד הא­ל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ב­יצירה". 

דיש לפרש כוונתו, כי יצירת הוולד (על ידי כח ההולדה) הרי היא רק בכח האין סוף שבהורים, שנמצא בהם רק מפני שהקב"ה קבע כח של אין סוף בטבע האדם, ואם כן אין זה כבוד האב והאם מצד עצמם, אלא רק כבוד הא­ל, כח האין סוף שבהם…"

האמונה מבוססת על מסורת ההורים

ספר העקרים (מאמר א, יט):

האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים, אף אם לא יודע דרך האמות בו, כמו שלא תשער הנפש בסתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו, או כמו שלא תשער הנפש בסתירת מה שהושג מן החוש ומה שאמת אותו הנסיון, אף על פי שלא תדע סבת האמות בו.

והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש, אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל או לאנשים רבים גדולי הפרסום, הושג הדבר ההוא או כיוצא בו בזמן מה בחוש ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם קבלה נמשכת מאב לבן. וזה ודאי ראוי להאמין בו קרוב אל מה שהעיד עליו החוש למאמין ההוא, אף על פי שלא יאמתהו השכל. כמו מה שנתאמת בנסיון היות השם יתברך מנבא למי שירצה מבני אדם, מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רבותינו ז״ל היותן הכרחיות להמצא בנביא כדי שתחול עליו הנבואה, אמרו בנדרים פרק אין בין המודר אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה נאה וכו׳, ואף על פי כן נתאמת בנסיון בשעת מתן תורה שכל ישראל חכמיהם וטפשיהם וקצרי הקומה עם רמי הקומה ורכי הלבב עם הגבורים ועשיר ורש כלם הגיעו למעלת הנבואה ושמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כמו שהעיד הכתוב באמרו את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו׳.

ואמר משה להעיר על זה הפלא, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, ואף על פי שהשכל ימאן זה הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הנסיון ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו, כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר, כמאמר המשורר אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו וגו׳, אתה ידך גוים הורשת ותטעם וגו׳, כי לא בחרבם ירשו ארץ וגו׳, אתה הוא מלכי אלהים צוה ישועות יעקב. כלומר אחר שכך קבלנו דבר זה שנצחון ישראל את האומות בזמן שעבר לא היה דבר טבעי, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, והקבלה הזאת אבותינו ספרו לנו ואי אפשר לפקפק בה ולחשוד אותם שינחילונו שקר, ואם כן אחר שאתה היית סבת התחלת הצלחתם, גם עתה צוה ישועות יעקב, אחר שאתה הוא מלכי אלהים שיש לך יכולת על זה, שיראה מכל זה שהקבלה שהיא נמשכת מאב לבן ראויה להתקבל.

ולפי שאי אפשר לדת האלהית להתקיים זולתה, צוה עליה הכתוב ואמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, וחייבה מיתה לעובר על דברי קבלת החכמים, אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו׳ ומת האיש ההוא, והזהירה על כבוד ההורים וצותה להעניש בן סורר ומורה, לפי שקבלת האב קרובה למה שהושג בחוש, שהאמונה בו מחוייבת אף על פי שירחיקהו השכל. ועל זה הדרך תפול האמונה בכל זמן בדברים שלא הושגו אז בחוש ולא באמות שכלי אלא בקבלה הנמשכת.

הקשר בין כיבוד הורים לשבת

ראש דוד, פרשת קדושים

כלומר עיניכם הרואות מצות מורא וכיבוד אב ואם, שהן מצות שכליות, והטעם כי אביו ואמו הביאוהו בעולם ונתנו לו חלק בשר ועצמות וכו'.

ומזה תלמדו לכבדני ולירא מפני בחלקי אשר נתתי לכם, ולכן את שבתותי תשמרו, כי זה כל פרי, להיות התולדה מעין אב, ויום שבת הוא יום ששבת יתברך כביכול, וצריך לידבק בו, וזהו שאמר אל תפנו וכו', ואמרו רז"ל אל תפנו אל מדעתכם, שבחלקו שהוא חונן לאדם דעת צריך לכבדו ולדובקה בו:


קישורים:

לקוטי שיחות חלק לו', פרשת יתרו, שיחה ב', ספריית חב"ד ליובאוויטש.

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן