שמות כא:
יב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.
ספר המצוות לרמב"ם עשה רכז:
היא שצונו לחנוק העוברים על קצת מצוות מיוחדות. והוא אמרו יתברך מות יומת, והנה נרמוז במצות לא תעשה על המצוות שחייבין עליהן חנק.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי ממסכת סנהדרין.
אילולא יראת המשפט החברה תתפרק
ספר החינוך:
שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצוות שבתורה בחנק, שנאמר: מכה איש ומת מות יומת. וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפירוש אמרו ז"ל (סנהדרין נב:) כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. למדנו לחייבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר (שמות כא, יא-יב) "אין כסף מכה איש ומת" וגו' – מכילתא.
שורש מצוה זו נגלה לכל, כי (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, שאילולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן ציוונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק. והדבר נאות גם לדעתנו כי (ויקרא כד, יט) כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כוונתו להמית הנרצח במהרה כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כוחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזימה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת – תבוא בהן פעמים שריפה, פעמים סקילה.
דיני המצוה כיצד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, סנהדרין ז, ג) שמשקיעין את המחויב בזבל עד ארכבותיו וכורכין סודר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ושאר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין (דף נב:).
ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ. ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה, בטל עשה זה, וענשו גדול שאלמלא מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו (משנה, אבות ג, ב).
הרמב"ן ז"ל (ספר המצוות, שורש יד) לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין – שהן סקילה שריפה הרג וחנק – שימנה הרמב"ם ז"ל לארבע מצות, לא ימנה הוא אותן, ואמר כי בפסוק של (דברים יז, ז) ובערת הרע מקרבך צותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבינינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחר כן חילוק המשפטים לפי העונשים אין זה נחשב למצוה שאינו כי אם ביאור ענין, והחכם יבור לו הישר בעיניו (משנה, אבות ב, א).
קישורים:
מקורות נוספים:
