שמות כא:
יח וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רלו:
היא שצונו בדין חובל בחבירו. והוא אמרו יתעלה "וכי יריבון אנשים," וזו היא הנקרא דיני קנסות. וכבר בא הכתוב שהוא כולל דיני קנסות כולם, והוא אמרו יתעלה כאשר עשה כן יעשה לו שילקח ממנו תמורת מה שציערו לפי שיעור הצער, כמו שבאה בה הקבלה ואפילו לא היה אלא שביישו לבד, הנה הוא יקנס בממונו השעור ההוא. ודע שדיני הקנסות אלו כלם דיני אדם באדם, וכן כשהזיקה בהמה את האדם או האדם את הבהמה, הנה לא ידונו בהם ויקנסו זולת הבית דין הסמוכין בארץ ישראל. וכבר התבארו דקדוקי דין מצוה זו בפרק א' מבבא קמא.
ספר החינוך:
שנצטוינו בדין חובל בחבירו לענשו, כמו שכתוב בתורה בפרשה (שמות כ"א, י"ח) "וכי יריבון אנשים". וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא שכתוב (ויקרא כ"ד, י"ט) "כאשר עשה כן יעשה לו", ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו בכדי מה שציער הוא את חבירו, כמו שבאה הקבלה בו. ואפילו לא הכהו אלא שביישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתבייש כפי השיעור ההוא. ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם ושור בשור ושור באדם ואדם בבהמה, אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל.
שורש מצוה זו, ובכלל כל מה שבא בתורה בענין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר מושכל הוא, שאם אין משפט לא יתיישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט.
דיני המצוה, כגון החובל בחבירו שחייב בחמישה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש, ודין ישן שבייש או שביישוהו, ואם מת מתוך בושתו מה דינו עם יורשיו, ומבייש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם, ומבייש גר ועבד, והמבייש בדברים, והחילוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם, ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרוק, ויתר פרטיה, מבוארים בבבא קמא פרק החובל (דף פג ע"ב ואילך).
ושם (דף פד ע"ב) מתברר שיש חילוק בדיני קנסות בין מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס, דבהא עבדינן שליחותייהו, למילתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס, אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס, דבהני לא עבדינן שליחותיהו. וכתב רבנו אלפסי ז"ל (שם), מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפייס לבעל דיניה, וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר, בין איפייס ליה מריה דדינא בין לא איפייס.
ונוהגת מצוה זו שאנו חייבין לדון ולענוש החובל, בזכרים כי להם ניתן לעשות דין, ולא בנקבות שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שביישו או שנתביישו. וגם שם מתבאר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.
קישורים :
מקורות נוספים:
