שמות כב:
ט כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ-שׁוֹר אוֹ-שֶׂה וְכָל-בְּהֵמָה-לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רמג:
היא שצונו בדין נושא שכר ושוכר שדין שניהם אחד כמו שבארו ואמרו (שבועות מט,ע"ב) שלשה דינין לארבעה שומרים. והוא אמרו יתעלה "כי יתן איש אל רעהו" וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כולם בפ"ו וח' מקמא ובפ"ג וח' ממציעא וח' משבועות.
ספר החינןך:
לדון בדין נושא שכר והשוכר, ופרושו נושא שכר, שומר פקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ושוכר הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו: (שמות כב, ט) "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר" וגו'.
שרש הדינין ידוע.
דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ צג, ע"א) שנשבעין על האנסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אנס, ומפני השכר שנוטלין על זה חיבין לשלם, מה שאין כן בשומר חנם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני (שם עה, ע"ב) שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין (ב"ק צח, ע"ב) האמן שקלקל, ומראה (שם צט, ע"ב) דינר לחנוני ונמצא רע, ודין (ב"מ ד, ע"א) שוכר בבעלים שפטור, ודין (שם מב, ע"א) תחלתו בפשיעה וסופו באנס, ודיני (שם לו, ע"ב) שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, וענין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד (שם). ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ כט, ע"ב) שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה (שכירות ב ה) שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה, ויש חולקין (דעת הראב"ד שם) עליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות
ונוהגת בזכרים בכל מקום ובכל זמן. ואם עבר עליה ולא דן אם ראוי לכך בטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, רבתה התורה צווי בשומרים בפרט לפי שהן ענינים רגילין בישובי בני אדם.
קישורים:
מקורות נוספים:
