שמות כג:
ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹות אַחֲרֵי רַבִּים-לְהַטֹּת.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קעה:
היא שצוה לנטות אחרי רבים כשתפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כלה וכן נמשך ונטה בדין פרטי בין ראובן ושמעון דרך משל כשתפול מחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה "אחרי רבים להטות". ובבאור אמרו (חולין יא,ע"א) רובא דאורייתא. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה ופירושיה במקומות מסנהדרין..
ספר החינוך:
לנטות אחרי רבים, והוא כשיפל מחלקת בין החכמים בדין מדיני התורה כלה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון, על דרך משל, כשתהיה המחלקת בין דיני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרב לעולם, שנאמר: (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות". ובבאור אמרו זכרונם לברכה (חולין יא, ע"א) רובא דאוריתא. ובחירת רב זה לפי הדומה הוא בששתי הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מעטת לא תכריע כת בורים מרבה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה בקרוב, הודיעתנו התורה שרבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרב. ומה שאני אומר כי בחירת הרב לעולם הוא בששתי כתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרב מהם. והטעם לפי שהם היו בחשבון מחיב מן התורה, והוא כאלו צותה התורה בפרוש אחר רב של אלה תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כלם היו חכמים גדולים.
משרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאלו נצטוינו קימו התורה כאשר תוכלו להשיג כונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חרבן שתעשה התורה בכמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפרוש נצטוינו לקבל בה דעת רב החכמים יש תורה אחת לכלנו והוא קיומנו גדול בה ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצוותם, אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכונו (יבואו) לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות (ב, ע"א) שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפרשים שם.
דיני המצווה, כגון החלוקים שיש ברב זה בין דיני ממונות לדיני נפשות שבדיני נפשות צריך שיהא הרב יותר נכר, וכמה אנשים צריכים לדיני נפשות מחמת שאנו מצוין לעשות כדברי הרב, ואין ראוי להמית איש אחד בשני דינים שהם רב כנגד אחד. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לז, ע"א) שצריכין גם כן אלו העושים רב בדיני נפשות להיות סמוכין, והסמיכה עדות להם שהם חכמים ונבונים ושלמים שראויים לעשות כל דבר על ידם. ולא נמית אנשים על פי אנשים חסרי חכמה פן יטעו בדין, ולמיתה אין תשלומין, ושבדיני נפשות המלמדים זכות אין חוזרין ומלמדין חובה, ובדיני ממונות אינו כן, ושפותחין בזכות בדיני נפשות, והנה נסתלק הפותח בכך מכת המחיבת, ושהכל מלמדין זכות, בין רב בין תלמיד, ויתר פרטיה, מבארים בסוף סנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ולא נטה אחריהם, בטל עשה וענשו גדול מאד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו.
כל ידיעה שקיימת במציאות הינה רק לפי הרוב
הרש"ר הירש בחורב (תעה-ו):
כל ידיעות האדם וביחוד כל אלה הידיעות הנוגעות אל העולם, אשר מסביב לנו, אם גם בדברנו על אדותיהן בכללותן, בכ״ז הכלל מתיחס רק אל ״הרוב״ של הנמצאים. אם אמור תאמר למשל: כל העצים שרשיהם למטה נעליהם למעלה, כל אש עולה היא בלהבה למעלה, כל הבע״ח נמשכים המה והולכים אחר נטיותיהם, כל הגופים נופלים על הארץ וכדומה, הלא תוכל לדבר את זאת ביחוד רק מהעצים ועוד ועוד, רק מאלה שבאו עד כה תחת חוג השקפת האדם, אבל כל אלה הם ביחוד רק החלק הגדול, רק ״הרוב״ מכל הנמצאים. — כמו כן כל החוקים אשר חוקר הטבע ימצא, כי נמצאים המה בבריאה, כל אלה הנן רק הנחות כמו אלה, אשר מפני זה יחזיק אותם בכלל כי אמתיות הנה, יען כי כל החזיונות, אשר עד כה היו לנגד השקפת האדם, נמצאות הנה במצב וביחס כזה, אשר על פיהן יוכל להחליט כמו, כי הנחותיו צודקות ונאמנות הנה, אף כי החזיונות ההם
הנם באמת רק החלק היותר גדול, שהם במציאות בפועל ובאמת. — האדם יסדר ויחלק לתכלית ידיעתו את הברואים תחת סוגים, מינים, מערכות, מפלגות, משפחות: ובמה? הן לא על פי השווי הנאמן אשר ביניהם, רק לפי התכונה הכללית של החלק היותר גדול הנמצאה להם ביחס הסימנים והתארים העקריים שלהם — אמנם כן הוא הדבר גם באשר נעשה ונפעל אנחנו יום יום, ובדברים, שעלינו בכלל, להיות בטוחים עד למאד, כי עשינו זאת בצמצום ובבטחה כמו בדבר המדה אשר אמנם עלינו להסתפק רק בצמצום היותר אפשרי, אף כי תמיד בנוגע אל פרטות המדה, להיות מכונה בדיוק נמרץ הן החלקים והפרטים הבלתי נראים לעין, מפני קטנותם ילכו ויאבדו לריק — אף כל חושינו נקשרים המה אל משפט החוק של ״הרוב״ — אנחנו מכנים את אלה הדברים בשם התאר שלהם: לבן, שחור, תכלת, מתוק, חמוץ, מר, חלק, ישר ועוד רק בידיעתנו, כי התארים ההם שולטים ביחוד בחלק היותר גדול מהדברים ההם והתכונות האחרות המצערות הידועות ובלתי ידועות, כלא נחשבו — גם אשרינו, כי ככה יצר ותכן אותנו בוראנו, אשר בהלך נפשנו נלך ונטה אחר ״הרוב״׳ כי מבלי זה, מבלי שים לב ביחוד רק על ״הרוב״ והחלק היותר גדול של הדברים, כי אז לעולם לא יכול האדם לחוש, לחשוב, לערוך ולסדר איזה ״דבר שלם״ — וביחוד לוא גם ״המעוט״ לקח את לבבו, להיות נכבד בעיניו כמו ״הרוב״ וגם להמעוט נתן את ערכו עליו כמו ״להרוב״, כי אז ידע והכיר האדם רק יצורים פרסיים מתפוצצים בידיעת הכרתו. גם הרגשות ומחשבות פרטיות מתפוצצות, — אמנם הננו כה מורגלים עם החוק של ״הרוב״. השורר בקרבנו, עד כי אחרי אשר בקרנו ובחנו את החלק היותר גדול מהסוג ומהמערכה של יצור ידוע על פי חזיונותיו, נניח להחליט בשתיקה, כי הסימנים והתארים ההם נמצאים המה גם אצל השאר מהסוג ההוא, למשל בראותנו בפעם הראשונה את כל אלה באנשים, עצים, גופים, תקופות השנה, מחלות ועוד, עד כי, את אשר תתראה לנו אחרי כן איזה תכונה באופן משונה נחשוב אותה ליוצאת מן הכלל. — כמו כן כמעט כל פעולות האדם תיעשינה מעצמן בהכרח על פי ״הרוב״. אתה תתנהג עם רעך לפי תכונת רוחו ובאופן כזה, וכפי אשר הראית לדעת מתכונתו על פי החלק הגדול והרוב ממעשיו — האב יוכל לסדר ולכונן את ביתו, המורה את בית ספרו, ראש העדה את קהל עדתו, ממשלת העיר את העיר, הנסיך את מדינתו. רק בתקנות וסדרים כאלה, אשד יתאימו ויסכנו רק בעד החלק היותר גדול והרוב מבני ביתו, מבית הספר מהעדה, מהעיר ומהמדינה, וכן גם בכל מעשה פרטי הנך יכול לחשוב ולהתבונן מראש רק על אודות רוב האופנים של התוצאות האפשריות ולכונן על פיהן את מעשיך ופעולתך אתך ועוד ועוד.
והנה אם ככה הוא בכל הפנות שאדם פונה, בחושיו, ברוחו ובמעשיו, להיות חיי האדם בפועל ערוכים ומסודרים באופן כזה ונוסדים רק על ״הרוב״, עד כי ״המעוט״ בטל ״ברוב״, איך יהיה הדבר באופן, כאשר החיים האלה יקבלו עליהם את צורת התעודה על פי התורה האלהית, גם בדבר הנחיצות לכונן את חיי האדם על פי חותם תכנית התורה? האם ידרוש ה׳ מהאדם בזה ״צמצום אלהי״ ותעודה מדויקה, ואשר אמנם באופנים מרובים, הלא נמנע הוא הדבר מהאנשים, בעוד האנשים יוכלו רק להחליט איזה דבר רק להיות ״קרוב לודאי״, ואשר גם להניע אל הכשרון הזה בראה חכמת ה׳ את האדם?! אולם, את שנוכל אנחנו להשיב לעצמנו על שאלה כזאת, את זאת כבר אשר ויעד החוק של ״הרוב״ אשר נביא בזה — החוק הזה יחליט ביחוד ע״ד האופן, אם ״הרוב״ של האישים הפרטיים, שהתחברו יחד להיות כעין גוף אחד (בית מועצה, בית דין, קהל ועדה וכדומה) ועליהם, לחרוץ דין ומשפט על איזה דבר, להיות לחריצות המשפט של רבם הכח והתוקף כחריצות המשפט של כל חברי הכנסיה (סוד יועצים, בית דין וכדומה), אשר באופן ההוא, אם לא כלם באו לידי הסכמה ודעה אחת בחתוך הדין, אזי דעת ״המעוט״ מהם בטלה בדעת ״הרוב״ שלהם, ודעת ״הרוב״ נחשבה לנו כדעת כלם (כל הקהל, כל הועד וכל הבית דין), והנה בחוק הזה נאמר בפרוש, כי בכל מקום ובאיזה אופנים, אשר עלינו לשמוע מקבוץ אנשים חות דעת ומשפט חרוץ של כלם, אזי נחשבה דעת ״הרוב״ מהם כדעת ״כלם״, ועל ידי זה נכון וקים הוא הכלל הנכבד כי ״הדבר השלם ישא עליו את תכונת רוב חלקיו״ ולכן ״הנטיה אחר הרבים״ היא נטיה מקודשת, להיות חוק ולא יעבור, גם ימצא לו מהלכים בדברים וענינים הרבה.
קישורים:
מקורות נוספים:
