שמות כג:
יט רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
ספר המצות לרמב"ם מצוות עשה קכב:
היא שצונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש והוא אמרו יתברך (שמות כג, יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". ומבואר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית. ולא יובאו אלא מפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן ומשבעת המינין לבד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורים. והתבאר שם (ראש פ"ב וסוף פ"ג) שהם נכסי כהן כלומר פירות הביכורים.
ראש שמחתנו לה'
ספר החינוך:
להביא ביכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם וליתנו לכהן. ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם: חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, זיתים ותמרים. שנאמר: ""ראשית בכורי אדמתך תביא" וגו', ובא הפירוש שלא נאמר אלא על שבעה פירות אלו. ולפי הדומה כי בדרך זו למדו זכרונם לברכה, לומר כך: כי אחר שלא הזכירו כל פירות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום, וציוונו ברוך הוא להביא מארצנו ביכורי פירות סתם, באמת יש לדון כי על הפירות שהודיענו בתורה שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, על אותם ציוונו. ואפשר כי יש לרבותינו ז"ל עוד הכרח הכתוב בעניין או שמא דברי קבלה הם. וכן היה דרכם להביא אותן: הסמוכין לירושלים מביאין אותן רכים, והרחוקין מייבשין אותן (בכורים ג, ג).
משרשי המצוה. כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתנו, ונזכור ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות. ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפירות ויתר כל הטובה מאיתו יבואו, נהיה ראויים לברכה ויתברכו פירותינו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ע"ב) שהן אסורין לזר כתרומה משנכנסו לירושלים, ומאיזה פירות מביאין מהם ביכורים מדרבנן, ושניתנין הביכורים לאנשי משמר, ושטעונין כלי והוא לכהן אם הוא של עץ. ושלא יביאם אדם בערבוב אלא דרך נוי, כגון שמשים הוצין או עלין בסל, בין כל מין ומין, ומקיף אשכולות ענבים לסל של תאנים על שפתו, ומביאין בידיהן תורים ובני יונה לכבוד הביכורים ונותנין אותם לכהנים. וכיצד היו מעלין אותן (הלכות ביכורים פ"ד), והשמחה שהיו עושין עליהן המביאים אותם והיוצאים לקראתם, והמזמורים שהיו קוראין סמוך לעיר, פרטיה מבוארים במסכת בכורים (פרק ג).
ונוהגת בזמן הבית בזכרים. ובפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפירות חוצה לארץ. והעובר עליה, בטל עשה.
להורות שהכל נפעל עלי ידי ה'
רלב"ג תועלות (דברים כו, ב):
והנה התועלת המגיע מענין זאת המצוה הוא להתישר אל שכל הטובות שופעות מהשם יתעלה ושממנו סודרו אלו ההויות כי זה ממה שיעמידנו על אופן החכמה אשר בבריאתם וזה כי האומרים שאין שם פועל לא תהיה החקירה אצלם בדבר מהדברים למה היה באופן שהוא בו כי זה לא יחקור בעניינים אלא כשהסכמנו שם מפעולת פועל ולזאת הסבה היו טעונין תנופה להעיר על מציאות השם יתעלה כמו שביארנו מענין התנופה בספר ויקרא ולזאת הסבה היה מניח הטנא עם הבכורים לפני המזבח לפני י"י להעיד על מה שזכרנו ולזה היה מעלה שם שלמים בבאו שם על זה הענין כדי שיתן לבו כי לא דבר רק הוא הענין אשר נצטרך לזביחת שלמים ולקריאת אלו הדברים הנזכרים פה המורים בעצמם אל שהשם יתעלה משגיח באוהביו השגחה פרטית ושהטובות כלם מאתו וזה ממה שנעמוד אתו על מכוון בזאת המצוה.
להודיע חיבתן של ישראל שהארץ ניתנה להם במתנה גמורה
הרב חיד"א, ראש דוד, פרשת כי תבוא:
ובזה אעלה על אר"ש זכרון אחד המיוחד, הרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהר"ם בן חביב זלה"ה, אשר שמעתי משמו במה שאמרו פרק חזקת "אי דלא ליה איהו גופיה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה", וכתבו רשב"ם והטור בחושן משפט סימן קמ"ב משם רבינו חננאל דהכי פירושא, אי המחזיק שלח למערער סל מלא פירות דורון וקבלם הוי חזקה, שאם הקרקע היה של המערער לא היה לו לקבל דורון, ומפיו לפידים יהלוכו הלא הקרקע שלי וגם את הכל אקח, והס כי לא להזכיר לקחת מעט פירות מי שהכל שלו, ועתה שקבל הדורון העיד על עצמו שאין הקרקע שלו, והנה הוא שם עלילות דברים, וזה טעם למצות בכורים, כי רצונו יתברך להודיע חיבתן של ישראל, ולעשות מופת כי ארץ כנען שלהם, וזהו שציוה לבא לקחת לו סל מלא פירות ולהביאו לפני ה' כמביא דורון, והני כהני שלוחי דרחמנא הם יקבלום במצות ה', וכל זה להורות שהארץ של ישראל, דאם ה' לא נתנה להם, איך הוא לוקח דורון מהארץ שהיא שלו, וזהו שנאמר והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך במתנה גמורה, להראות זה תקח לך פירות ושמת בטנא וכו', ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, וזה אות שהארץ שלך, כדין דלא ליה צנא דפירי לפירוש רבינו חננאל, ואז ושמחת בכל הטוב, כל טוב הארץ תיכול ותחדי, כי הארץ שלך, עד כאן שמעתי משם גדול הרב הנזכר ושפתים ישק:
הארץ של ישראל ובלבד שלא יקלקלו ויטמאו אותה
הרב חיד"א, חומת אנך, יחזקאל (לו, יז) :
ודרך דרש אפשר לומר כמ"ש בדרושים דארץ ישראל שהיא מוחזקת וירשוה ישראל הנה כביכול הוא ממשיל לישראל לאשה אם כן הוה ליה ארץ ישראל כמו נכסי מלוג שהקרן קיימת והבעל אוכל פירות וזה טעם מצות בכורים וא"כ אף שארץ ישראל היא מוחזקת וירושה היא לנו מ"מ יש לו אחיזה שהפירות שלו ולמ"ד קנין פירות כקנין הגוף נקראת ארץ שלו ומאחר שכן האשה אינה יכולה לקלקל הקרקע ולשומו שמיר ושית וכיוצא. וזה שכתוב בית ישראל אין בית אלא אשה ונמשלים לאשה כביכול ולכן אף שהם יושבים על אדמתם שירשו מאבותם מכל מקום ריב לי עמהם כי קלקלוה ויטמאו אותה וכו' והארץ נקראת שלי דיש לי פירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי:
להעלות כל הפעולות הגשמיות
אורות המצות לראי"ה קוק:
תוכן מצוות ביכורים ומה שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלקיך" (דברים כו, ג), מיחסו לו (לכהן שנמצא מולו). נראה שיש מעלת 'טהרה' ו'קדושה', וההבדל ביניהם: הטהרה – מכוונת לעשות כל עניינים גשמיים בדרך הכנה לקדושה, אבל עוד אינם מקודשים בעצמם אלא שהם דרך הכרח. אבל קדושה – היא מעלה יותר גדולה, שגם כל עניינים גשמיים הם מקודשים ממש, וישראל עומדים להיות מתעלים למדה זו שיהיו כל המעשים הגשמיים מקודשים לד'…
והנה כתיב "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), הרי מדת הקדושה היא מיוחדת לכהנים, ומה היא קדושתם? שהמעשים הגשמיים עצמם יתקדשו, ולא שיהיו רק בדרך הכרח והכנה. ולתכלית זו היא הבאת בכורים להעלות על ידם כל הפעולות הגשמיות שיהיו בעצמם מקודשות לשמים. על כן אמר "הגדתי היום לה' אלקיך", פירוש במדת העבודה שהכהן, שהוא בבחינת ה'קדושה', עובד בה.
קישורים:
מקורות נוספים:
