שמות כח:
ד וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו–לְכַהֲנוֹ- לִי.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה לג:
היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו "ועשו בגדי קדש לאהרן, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות", וזאת היא מצוות בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט וכל עת שישרת הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה או ביותר מהם עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים רוצה לומר למחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור, אבל בא בכתוב וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם ובא הפירוש בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים והרי נתבאר זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא "וישם עליו את החשן" פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשרת יום יום ולשרת יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב ביום הכפורים בבגדי לבן. וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר: "ויעש כאשר צוה ה' את משה" כלומר לבישת הבגדים. ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בזבחים ביומא ובסוכה.
להגדיל את מעלת הכהנים בעיניי ההמון
מורה נבוכים (חלק ג פרק מה):
ולהגדיל הבית עוד – הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים וציוה להלביש הכוהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים "בגדי קודש לכבוד ולתפארת" ושלא ישמש בעבודה בעל מום ולא בעל מום לבד אלא הכיעורים גם כן פוסלים בכהנים – כמו שהתבארה בתלמוד זאת המצוה – מפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמיתית אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו; והמכוון – שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל.
לחבר את הכהן לעבודתו
ספר החינוך:
שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיחדים לגדלה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר: (שמות כח, ד) "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו".
משרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעלותיו ואחרי מחשבותיו וכונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיחדים אליה. שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדל ענינו היה צריך גם זה.
ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה, ע"ב) שנתחיבו להיות ארך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, וארך (יומא עב, ע"ב) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת (רמב"ם מהל' כלי המקדש פ"ח הי"ט) ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כדך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברב ההקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלבש בלבוש מיחד לעבודה. וכבר כתבנו (במצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'.
דיני המצווה. כגון באור המלבושים שהם שלשת מינין בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן, כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט. הכתנת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממתנים ועד ירכים, כלומר, עד הירכים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו אלא שהם היו מקיפין בו הרבה הקפין מה שאין אנו עושין כן באזור. וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים וחוטן (יומא עא, ע"ב) כפול ששה, והאבנט (שם יב, ע"ב) לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט, ומתר (שם סט, ע"א) ללבשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה.
ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן, כתנת ומכנסים ואבנט כשם השלשה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט. ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב ושמן, חשן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמנה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר (יומא כד א) ועובד בהן לעולם, שנאמר: (ויקרא טז, ג) "והניחם שם". וכל זמן שיעבד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן עבודתו פסולה, וגם יתחיב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פג, ע"ב, זבחים יז, ע"ב יח, ע"א) מוחגרת להם אבנט והיתה להם כהנה (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהנתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהנתם עליהם, ויחשבו כזר העובד שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מיומא (עא, ע"ב) וסכה (ה, ע"א).
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ועבד מחסר בגדים או יותר חיב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.
להלבישם בגדי מלכות
רמב"ן (שם):
שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: כחתן יכהן פאר (ישעיהו סא, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת: ועשה לו כתונת פסים (בראשית לז,ג) – שפירושו מרוקמת בדמות פסים, והוא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (רמב"ן שמות כה, ז), והלבישו כבן מלכי קדם.
וכן הדרך במעיל, וכתוב: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל ב' יג, יח) – ופירושו כי עליה כתונת פסים נראית ומגולית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתונת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר: וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שמואל ב' יג, יט).
והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא, לא), וכן כתוב: וצניף מלוכה (ישעיהו סב, ג). וכך יקראם הכתוב: פארי המגבעות (שמות לט, כח), וכתיב: פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד, יח) – שהם פאר ושבח למכתירים בהם.
והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב: והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה, טז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב: יציץ נזרו (תהלים קלב, יח). והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה, יד), וכתיב: ארגונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה, טז). והתכלת גם הוא לא ירים איש את ידו ללבשו חוץ ממלך גוים, וכתיב: ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן (אסתר ח, טו), והתכריך הוא המעיל שיעטה בו.
קישורים:
מקורות נוספים:
