ויקרא ה:
א וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
ב אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.
ג אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.
ד אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.
ה וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.
ו וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.
ז וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.
ח וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.
ט וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.
י וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.
יא וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא.
יב וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא.
יג וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.
ספר המצוות להרמב"ם מצוות עשה עב:
היא שצונו שנקריב קרבן עולה ויורד על החטאים ידועים ומיוחדים גם כן. והחטאים שיתחייב עליהם זה הקרבן הם טומאת מקדש וקדשיו ושבועת בטוי ושבועת העדות, וזה מי שנטמא באב מאבות הטומאה כמו שהודענו בפתיחת סדר טהרות ונכנס למקדש או אכל קדש בשגגה וזו היא טומאת מקדש וקדשיו. או נשבע על שקר כגון שבועת בטוי ועבר עליה בשגגה. או נשבע לשקר שבועת העדות בין בשוגג בין במזיד. הנה הוא יקריב על אי זה מעשה שעשה מאלו קרבן הנקרא עולה ויורד, והוא אמרו "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ונעלם ממנו והיה כי יאשם והביא את אשמו, או נפש כי תשבע לבטא ונעלם ממנו והיה כי יאשם והביא את אשמו, ואם לא תגיע ידו". ומפני זה הענין נקרא עולה ויורד כי הוא לא יעמוד במין אחד אבל יביא מזה המין פעם ומזה המין פעם הכל לפי השגת יד החוטא שחייב להביא הקרבן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כריתות ובשבועות.
מפני שהכישלון בהם מצוי הקל הכתוב בזה
ספר החינוך:
להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיחדים, והם, טמאת מקדש. כלומר, אדם שהוא טמא באב הטמאה ונכנס למקדש בשגגה, וטמאת קדשיו גם כן שהוא טמא ואכל בשר קדש בשגגה. ושבועת בטוי. כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת בטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות. כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד, על אלו החטאים חיב אדם להביא קרבן עולה ויורד כלומר, לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפרש בכתוב, שנאמר: (ויקרא ה, א) "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה". כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף הענין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחיב בקרבן בין בשוגג בין במזיד.
וכתיב בטמאת מקדש "וקדשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא" וגו'. ונעלם ממנו וגו'. ונאמר על הכל בסוף הענין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפרש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קדש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו, ע"ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפרוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קדש או נכנס במקדש, שנאמר: (שם ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה" וגו'. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר יט, כ) "כי את מקדש יי טמא ונכרתה". ואחר שנכתב כרת בזדונן יש קרבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת בטוי (ויקרא ה, ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו', והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה בקרבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה, יא) ואם לא תשיג ידו וגו'.
משרשי המצוה. כבר אמרנו (מצוה צה) כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו, קלות שכל בני איש ומעוט הבנתם ודלות כחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם וענים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות.
גם על ענין טמאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשמרו עד שיש לו להזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטמאה, ויאריך הענין אם באתי לכתב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין.
ומן השרש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בענינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד.
ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הרחוק. והענין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו.
מדיני המצוה. שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחיב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שרחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סבה לגזל את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז, ע"ב) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא, ע"ב) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו (פסחים עא, ע"ב) מכל חיוב.
והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחיב, והצדדין שאינו מתחיב בו אלא קרבן אחד (שבועות שם) אפילו על כמה שבועות או קרבן אחד על כל שבועה ושבועה. וכן בענין קרבן טמאת מקדש וטמאת קדשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטמאה והקדש או מקדש תחלה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא ובא לידו בשר קדש ויודע שהוא בשר קדש או בא לכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטמאה ומן הקדש בתחלה ואחר כך יש העלמה ששכח טמאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקדש או המקדש וחשבן לחלין ואכל מן הקדש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קדש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בענין זה מביא קרבן ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב א) ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים.
וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש ואחר כך נודע לו שנטמא בענין זה הוא פטור מקרבן. ודין זה אינו כשאר חיבי כרתות שבתורה, שבשאר הכרתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחלה לא ידע חיב קרבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן דכתיב בטמאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה, ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן והוא ידע, הא למדת שצריך ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חיבי כריתות כתיב (שם ד, כז כח) בעשותה אחת ממצות יי אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה.
ומענין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו (שם) ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קרבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחלה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחלה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין עליו. ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט, ע"א) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקרבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חלוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחיבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבארים בכרתות ושבועות.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקרבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, בטל עשה.
כיון שלא נהנו מהחטא הוקל להם
דעת זקנים (שם ז):
פי שטמא הנכנס למקדש ושבועת בטוי אינן נהנין מן החטא הקל עליהם הכתוב בקרבן עולה וירד אבל אוכל חלב ודם ואוכל ביום הכפורים ועושה מלאכה בשבת והבא על הערוה שנהנין מן החטא הם בקרבן קבוע וכל שכן עובד ע"ז בשוגג שפשט ידו בעיקר. ונהנה מן ההקדש דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר כמו כן מביא אשם בכסף שקלים.
נחשב כטועה בדבר מצווה
רמב"ן (שם ז):
הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד. ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות, ובטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה, כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים, ולפיכך אף על פי שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות.
קישורים:
מקורות נוספים:
