ויקרא יח:
ו אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שנג:
הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות האלו ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות, והוא אמרו באזהרה מזה (ויקרא יח, ו): "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…", כאילו יאמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה. ולשון ספרא לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, אין לי אלא נדה שהיא בבל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם אמרו ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה תלמוד לומר העושות ולא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר לבלתי עשות מחקות התועבות, אולם אמרו כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו. הנה לא הזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות בלבד, אבל אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר ביארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין בכלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען, וזה כולל מה שהיו עושין מן הזמה ומעבודת האדמה מרעית המקנה וישובי הארץ גם כן, שב ובאר כי אלו הפעולות אשר הזהיר מהם הוא כך וכך עריות לא תגלה וכמו שבאר בסוף המאמר ואמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ.
ולשון ספרא יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם, ושם אמרו מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה לשני אנשים. הנה התבאר כי אלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה מבעילת כל העריות בכלל, ואחר כן כפל האזהרה בפרט ערוה ערוה.
וכבר בארנו אנחנו משפטי אלו המצות בשביעי מסנהדרין ובחבורנו הגדול ובארנו שלוקים עליהם. ומה שראוי שתדעהו הוא שכל אשה שחייבין כרת עליה שהנולד מהביאה ההיא שחייבין עליה כרת יקרא ממזר והוא שריחקו האל יתעלה. בין שהיתה אותה ביאה בזדון בין בשוגג הולד ממזר, חוץ מן הנדה לבד שהולד הנולד ממנה אינו ממזר, אמנם נקרא בן הנדה. וכבר התבאר זה ברביעי מיבמות.
הקרבה מביאה לגלוי ערוה
ספר החינוך:
שלא להתעדן באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק וכל הדומה לאלו הפעלות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזמה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר (ויקרא יח, ו): "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…". ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה (ספרא אחרי מות יג): "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת", אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב, תלמוד לומר (ויקרא יח, יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב", אין לי אלא נדה בבל [תקרב ובל] תגלה, מנין לכל העריות, תלמוד לומר "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת", ושם נאמר: (ויקרא יח, כט): "וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת", שמא תאמר יהיו חיבים כרת על הקריבה לבד, תלמוד לומר העושות ולא הקרבות.
ונכפל הלאו באסור זה באמרו (ויקרא יח, כו): "…וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת…", שיכלל כל ענינים אלה שהם תועבת השם יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ברוך הוא. וזהו פרוש תעוב השם יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף הענין (ויקרא יח, כז): "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם", "…וָאָקֻץ בָּם" (ויקרא כ, כג). הענין לומר, שהמדה מגנה מאד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו השם יתברך שונא אותו, והכל על ענין שאמרנו וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו יט, יח) בכל מקום כדי לשבר (לשכך) את האזן מה שהיא יכולה לשמע. ולשון ספרא (שם ח, ח) "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן וגו'", יכול לא יבנו בנינים כמותם, תלמוד לומר (ויקרא יח, ג): "…וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ", לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולא בנינותיהם. ושם נאמר מה היו עושין, האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים.
משרשי הרחקת הזמה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השרש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סבה אל גלוי ערוה, ימשכו [ימצאו] כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתב בו מה שנדע בעזרת השם.
מדיני המצוה. מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה (אבות ג, יג ואבות דרבי נתן פ"ב) בזה לגדר, והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמתר לו להביט ביפיה ואפילו בעודה נדה מפני שהיא מתרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודוקא במקום מגֻלה שבה התירו להסתכל בעודה נדה, אבל לא במכֻסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן, (ברכות כד ע"א) שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו ואפילו לשמוע קולה לכונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאל בשלום אשת איש כלל ואפילו על ידי בעלה (קידושין ע ע"ב ובתוס' שם ד"ה אין שואלין).
ורבוי פרטי הרחוקין שהזהירו עליהן בענין זה. אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכענין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם (ירמיהו ה, ח): "…אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ". כלומר, לפי דרכם שנראה כאלו אינם מתכונים לכך ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של נאוף ומגביהים קולם בענין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי הענינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמר עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי ה' "יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז).
ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב ע"א) באמרם כי היצר בתחלה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה בני הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ ע"א) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז ע"א) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו.
ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפרסמת כונתם לכל העולם כשמש ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרב דבקותם בתורה ובמצות, אבל אנחנו עכשו אין לנו לפרץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל, אלא לשמר כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן כמו שאמרנו שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר אף על המתר יגדר עצמו, כמו שמצינו (קדושין פא ע"ב) אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי. ואף על פי שמֻתר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתב בעזרת השם, לפי שענין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו.
על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה ע"א) שאם אין כח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו שיקרא קריאת שמע או יעסק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא ע"א), שאם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ וגו'".
ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין פ ע"ב) במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה שמתרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נדה קדם שיבעל, ומתר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (עבודה זרה לו ע"ב) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קידושין מא ע"א) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבארים בהרבה מקומות בתלמוד בפזור.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה, במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (ספר המצות לא תעשה שנג) שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה, דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי סנהדרין ז, ז), אמר רבי יוסי ברבי בון היא בל תקרב היא בל תגלה, כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמז.
עריות פוגע בקיום המין האנושי
רמב"ן על התורה ויקרא י"ח -ו':
ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברה יש בענין סוד מסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו. ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה, זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה. זה טעם: אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (ויקרא כ':י"ט) – ירחיק הדבר מפני השאר. והלשון נגזר מן: הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד':ג'). ולכך יאמר: שארה הנה זמה היא (ויקרא י"ח:י"ז) – כלומר אינם נשואין ואישות, כי לא יצליח, אבל הם זמה מחשבת תאוה בלבד.
והנה העריות מכלל החקים דברים שהם גזרת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.
קדושת הנישואים נובעת מהיותם הסיבה היחידה לאהבתם
הרש"ר הירש ויקרא י"ח -ו':
אחד מהדברים החשובים המוציאים את הזיווג מכלל "ערוה" של חיי בהמה, והמעלים אותו למעמד של מצווה קדושה המקדשת את עושיה, הוא שהאיחוד הגופני של הבעל והאישה מאחד אותם גם בנפש וברוח, ומייסד ביניהם – כלשון ברכת הנישואין – "אהבה ואחוה שלום ורעות". האיחוד הגופני נועד לגדל את האהבה המיוחדת במינה, שהיא "עַזָּה כַמָּוֶת… וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", כנאמר בשיר השירים (ח, ו–ז) על אהבת האיש והאישה ואהבת ה'. כללו של דבר, "ודבק באשתו" מטהר מכל חושניות של ערווה ומתעטר בקדושה המוסרית הנעלה ביותר, ובלבד שהוא פועל באמת את פלא הפלאים – איחוד של "והיו לבשר אחד". אמיתת איחוד זה היא היסוד לכל אושר משפחתי ולאומי.
לפיכך אין האיש והאישה יכולים להיות קרובים, בטרם יתחתנו וינהגו חיי אישות, לבל יהיה קשר של חיבה הנובע מאהבת קרובים. שכן, החזק ביותר מכל קשרי האהבה – קשר הנישואין – צריך לנבוע רק מתוך הנישואין עצמם. רק כך תתעלה גם בחינת האישות שבנישואין לדרגה של טהרה מוסרית. כל עצמה של בחינה זו צריכה להיעשות לחלק מאהבת הזוג הנשוי, שבה היא התחילה וממנה היא גם נובעת.
אך במקום שבו לבבות שני אנשים כבר קשורים זה לזה באהבת הורה וילד, אח ואחות, או שאר קשרים משפחתיים – וככל שאופיו של עם ה' מיוסד על חיי המשפחה כך גדלה החיבה המשפחתית – שם יוכלו הנישואין להוסיף רק מעט אהבה. האהבה כבר הייתה שם לפני כן, והנישואין כמעט ולא יוסיפו דבר מלבד עניין האישות; אך זו כשלעצמה – אם אינה מביאה לידי איחוד הלבבות – אינה אלא ערווה עירומה, "גילוי עריות".
הפגיעה בקשר
הרש"ר הירש ויקרא י"ח -ו':
יתירה מכך, האהבה בין קרובים, מסירותם זה לזה וההשפעה ההדדית שביניהם, הם גורמים חשובים בפני עצמם – מלבד האהבה שבין בני הזוג והמסירות וההשפעה ההדדית שביניהם; והכרחי שכל הגורמים האלה יפעלו יחדיו כדי לבנות חיי משפחה על פי התורה. לפיכך אין זה רצוי, ואף אינו מתקבל על הדעת כלל, שגורמים אלה יתפסו זה את מקומו של זה. אמו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל מלהיות אמו; אחותו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל להיות אחותו; דודתו של אדם אינה יכולה להיעשות לאשתו מבלי שתחדל מלהיות דודתו; וכן כיוצא בזה. אך רצון התורה הוא שהאם, האחות והדודה, תישארנה לעולם אך ורק האם, האחות והדודה. ומאחר שאינן יכולות להיעשות לאשת האיש, הרי שקשר אישות עם קרובה כזו לא יהיה אלא גילוי ערווה. כלשון התורה: "אמך היא לא תגלה ערותה!" "אחותך היא לא תגלה ערותה!" וכו'.
ערבוב האהבות השונות הזורמות ביסוד העולם
שמונה קבצים, הראי"ה קוק, קובץ ו פסקה סח:
אהבת הקרובים, ואהבת אשה, הם שני מיני אהבה שאסורים שיגעו זה בזה, כי כל אחד מקלקל את חבירו בהיותו נוגע, בנפש וביסוד העולם. זורמות הן אלה שתי האהבות כל אחת במסלולה המיוחד, והן על ידי שיתוף השפעתן בונות את העולם, וכשהן באות בערבוביא, באופן שאי אפשר לכל אחת מהנה להתפשט כראוי, עוצרות הן את כל טוב העולם, וממלאות חשיכה את הנפש ואת העולם, וכחות הדין והזעם מתפרצים בטומאה רבה וקצף נורא לשבר ולכלות. וזהו סוד איסור עריות שאר בשר. ואיסור שתי אחיות הוא גם כן פגיעה באהבת האחוה על ידי האישות, אבל לא רק על ידי נגיעתן התכופה זו בזו, כי אם על ידי הניגוד שביניהן, שבא גם כן על ידי קירוב יותר מהראוי, ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. ויש בזה משום שני האופנים, השיתוף שבין איש לאשה עושה את בעל האחות לאח, ויש לו כבר אחיזה בתוכן קרבת האחוה, ואסור לדחות אותה על ידי קרבה של אישות, ולא עוד, אלא שגורם שהקירוב האחותי של האחיות יהפך לשנאה, על ידי מה שנעשו צרות זו לזו, וזה הוא פגם כללי ביסוד האחוה שהעולם משותת עליו.
התעצמות האהבה העצמית
פנקסי הראי"ה, פנקס אחרון בבויסק, פסקה י:
מיסודי איסורי עריות הוא התעצמות האהבה רק בעצמות הפרט, כי גם אהבת המשפחה היא אהבה עצמית נרחבת, על כן יסוד התרחבות מושג האהבה לזולתו יכונן מיסוד תולדות, מהתאחדות החלקים, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. על כן ממזר הוא משאר בשר, שהוא בלא יבוא. ודין ממזר מאשת איש הוא הרחקה לעומת השמירה מהתעצמות אהבה עצמית יתירה. אמנם אהבת עצמו במדה הראויה, היא מיסודי חקי המוסר. אמנם שמירה גדולה צריך שלא יבא לביטול העצמיות, ביחוד בישראל, כי נטיית הקודש מאברהם אבינו ע"ה היא להתפשטות החסד בעולם, ושלא להתגדר לא בגזע ולא בלאם. על כן לא היתה נטיית שמירה כלל לצביון הלאומי לולא עירוב כח אהבת עצמו, שצריך היה להרכבה זרה, על כן מלכות בית דוד היה צריך להיות ממואב ועמון, מואב אהבת הגזע, עמון אהבת האומה. בהתרחב המושג הלאומי בימי רחבעם, שכבר נפלג הגזע לשני מטות, יהודה ואפרים, צריך להמצא מושג העממי למען השמירה הצוריית. וזהו מצאתי דוד עבדי, שאמרו חז"ל היכן מצאתיו, בסדום, מקום אהבת עצמו הגדולה ביותר, מלח סדומית שמסמא את העינים. והוא מציאה משתי בנותיך הנמצאות, כדי ליסד יסוד לאומיות עם ישראל בשמירת חטיבה לעצמו. אף על פי שלגבי היסוד העליון אין הבדל גזע ועם, וכשמעשי ידי טובעים בים אין לומר שירה, והוא אינו שש, ואין ראוי כי אם להיות שמח בשמחת ה' עליון, מכל מקום כדי לבא לשמירת הנקודה התוכיית שלא יתבלע העצמות עבור השימוש שיש לו אל ערך הכלל, ועבור חשיבות עצמו שראוי הוא להיות נאהב ונחבב, היה צריך ליסד יסוד על ידי אתר רחיקא, טהור מטמא, פליאות נתיבות חכמה.
הנולד מאיסורי ביאה לא יכיר משפחתו
ספר האמונות והדעות (מאמר ג):
ומן החכמה לאסור הזנות, שלא יהיו המדברים כבהמות, ולא ידע אחד מהם אביו שיכבדהו גמול שגדלהו, ושיורישהו האב טרפו כאשר ירש ממנו המציאה, ושידע שאר קרוביו מדוד ואחי אם, ויעשה מה שהוא מוצא להם מן החנינה.
מתוך הקרבה המשפחתית יבואו לזנות, ויזנחו את שאינן יפות
ספר האמונות והדעות (מאמר ג):
ומתועלת הרחקת שכיבת קצת הנשים, אשת איש כאשר הקדמנו, אבל האב והאחים הצורך מביא להתיחד עמם, ובהתרת נשואיהם, היה עולה על לבם לזנות עמם, ושלא יתאוו לצורה היפה מקרוביהם, ושלא ימאסו צורה שאיננה יפה, כשיראו קרוביהם אינם חפצים בה.
קישורים:
מקורות נוספים:
