ויקרא יח:
יט וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שמו:
הזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה רוצה לומר כל השבעה ימים. והוא אמרו "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" כל זמן שלא תטבול אחר שבעה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה.
חוק – גזרת הכתוב היא
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקואות י״א, י״ב
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא.
מרחק מהמקדש לשמור על המורא ממנו
מורה נבוכים לרמב"ם, חלק שלישי פרק מז
ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת.
וכל אשר תהיה הטומאה יותר נמצאת תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך. וההתאהל עם המתים וכל שכן הקרובים והשכנים היא יותר נמצאת מכל טומאה ואין לה טהרה אלא עם אפר פרה עם רוחק מציאותה ואחר שבעת ימים; והזיבות והנידות יותר ממגע טמא – מפני זה צריכים שבעת ימים ואשר יגע בהם – יום אחד; לא תשלם טהרת זב וזבה ויולדת אלא בקרבן מפני שהוא מעט מציאות מן הנדות; ואלו כולם גם כן דברים מכוערים נמאסים – רצוני לומר נדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע.
ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות. אחת מהם – להתרחק מן הכיעור והמאוס, והשניה – שמירת המקדש, והשלישית – לישא פנים למנהג המפורסם כי היה מטורח הצאבה הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו עתה, והרביעית – להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין הטומאה והטהרה מעסק מעסקיו. כי זאת המצוה של טומאה וטהרה אינה נתלית רק במקדש וקדשיו לא בזולתם "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה. והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח – רצוני לומר שארית המגוסי – שהנדה תהיה בבית בפני עצמה וישרפו המקומות אשר תלך עליהם ומי שמדבר עמה יטמא ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגומר"; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. – ומן המפורסם שבדעותם עד שמננו זה – שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא מפני שהוא נוגע בדם ובשער וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד. אבל אנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא לקודש ולמקדש:
ספר החינוך:
שלא לבוא על אשה בעת שהיא נדה, שנאמר: (ויקרא יח, יט) "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב". וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב (שם טו, יט): "שבעת ימים תהיה בנדתה". ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נדה היא (נדה עג, ע"א). וכל זמן שלא תטבל אף אחר השבעה היא נדה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים. ואמרו זכרונם לברכה, בנין אב לכל טמא, שהוא בטמאה עד שיטבל (עי' רבינו בחיי מצורע טו יט בשם הגאונים). וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד, ע"ב): תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבוא במים.
וענין הנדות הוא, כי יש בנשים ענין שיזוב דם מהן דרך ערותן בכל חדש וחדש שני ימים או שלשה או יותר עד שבעה. וצוה הכתוב, דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל שמחרתו יום שמיני וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה ואפילו דם טפה כחרדל מצפה שבעת ימים, ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה.
משרשי הנדה. כתבתי בפרשת זאת תהיה על ענין זבה (מצוה קסו קפב) מה שידעתי. וכלל הענין כי השם יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טמאה וכל לכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה הענין לפי הדומה שהחליאן השם יתברך לנשים בחלי זה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדה לב, ע"א) שהאשה מטמאה בנדה ואפילו ביום לדתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל אסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לענין זה (ספרא מצורע ה א). אבל (שם לד, ע"א) הנשים של אמות העולם מן התורה אינן בכלל אסור נדות וזיבות, אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו, ע"ב), שהבא על הגויה חיב עליה משום נשג"ז, פרוש, נדה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן (תמורה כט, ע"ב) חיב עליה מדאוריתא משום זונה, ולוקה עליה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נדה יט, ע"א) שחמשה מראות דמים הן שטמאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, הענין הוא, לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות, אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאים בכל חכמה, היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים, והנדה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל, ולפיכך עכשו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות, בין שהוא עמק הרבה או כהה, כלומר, שאינו עמק טמא, אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור. ונאמנת (שם כ, ע"ב) אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו ואם אמרה ירוק או לבן היה מטהרין לה.
וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה שהיו מונות ימי הנדה לנדה, וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי, טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי אסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנדה לזבה ומזבה לנדה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותקן (שם סו, ע"א) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נדה הם לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהן בימי זיבה הם לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נדה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכלן בימי נדה הן, שהלכה היא ימי נדה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלשה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים, מפני שיש לחוש שכל השלשה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה.
זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בענין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (שם סו, ע"א) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלשה ימים. ואין ענין החמרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חלוק לענין ימי נדות בין דם מועט לדם מרבה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו. אבל החמרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחמרא זו שקבלו על עצמן היא מזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך, שחכמים ראו חמרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם.
ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספר שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן (שם נח ע"ב), כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טמאתה, שנאמר: (ויקרא טו, יט) "דם יהיה זבה בבשרה". כלומר, שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד, ראתה שני ימים או שלשה בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית, אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספר שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלשה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כלו טמא, והחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות (עי' רמב"ם איסורי ביאה פ"ו ה"כ), כלומר, שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל, בענין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת.
והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר, שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלשה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (שם סח, ע"ב) צריכה האשה בדיקה לכתחלה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחרת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה בשעת טבילה ודיה, שכבר הפסיקה בטהרה קדם לכן. לא בדקה עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקדם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחלה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעקר דבר זה מכיון שהתורה צותה (שם כח) "וספרה לה" ואחר תטהר. ומכיון שלא בדקה לא בתחלה ולא בסוף אין כאן ספירה.
ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון או בצמר לבן נקי ורך או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך, וכלן יהיו לבנים, כדי שיהא נכר יפה בהן כל מראה אדמימות (נדה יז ע"א). ואלה הבגדים שבודקת בהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת, צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדם טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קנוח, וכל שכן שאין שנוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים שלא תפסק טמאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה, וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספר אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין.
ודיני שעורי הכתם (שם נח, ע"ב) ובאיזה ענין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, וענין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (שם סד, ע"ב), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נדה (שם סה, ע"ב), ודיני הוסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר, אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב (שם לח) "והזרתם את בני ישראל מטמאתם", ובא הפרוש, שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מתרין לשמש. וענין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא, ע"א) בענין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעברה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נדה בקערה אחת, ולא יושיט דבר מידו לידה (שם יג א), ולא ידבר עמה דברים של הרגל עברה, וכיוצא בדברים אלו.
וענין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבל בלילה, ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כלן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כלן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפרש הענין בגמרא (נדה סז, ע"ב). ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבל אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתר כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנדה במזיד, מכיון שהערה בה חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנדה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבא ממזר נבאר זה בעזרת השם בסדר כי תצא .
לחבב אישה על בעלה
תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל"א, עמוד ב
תניא, היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה
הותר המשכב רק לצורך קיום הזרע
רמב"ן על התורה, ויקרא יח, יט
"ואל אשה בנדת טומאתה" – אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (לעיל בפסוק ו) שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע, והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (לעיל יב ב) ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל ואיך יעשה ממנו ולד והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר ממנו כי לא יוצר כלל, ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו.
וכבר הזכירו הרופאים עוד שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו כד): "ותהי נדתה עליו" כי רעתה רוע מתדבק והוא שאמר "בנדת טומאתה" ויאמר "טומאת הנדה" (יחזקאל לו יז) כי יזכיר בה לעולם טומאה שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (להלן כ, יח) כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתם לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי.
הכנה ליצירת הוולד בטהרה
רבנו בחיי, ויקרא ט״ו, י״ט
ויצטרך האדם שיתרחק ביותר ושינהוג חומרא במגע הנדה, וכן פירשו רז"ל (ויקרא י״ח:ו׳) לא תקרבו לגלות ערוה, שום קורבה המביאה לידי גלוי ערוה. כי מפני שבאשה כלי היצירה צריך שיתנהג האדם עמה בטהרה כדי שתהיה היצירה טהורה וראויה לקבל הנפש הטהורה, ומן הידוע כי כל מדות הנפש נמשכות אחר עקר היצירה. ושנו רז"ל הבא על הנדה חייב כרת, ואפילו שתישן בבגדיה עם בעלה במטה אחת אסור, שנאמר (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שהרי הקב"ה הזהיר את ישראל על הטהרה ועל הקדושה שלא יעשו כמעשה הגויים.
ואם תסתכל בפרשה זו תמצא שלא חייבה תורה קרבן בנדה וחייבה בזבה, והטעם לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא נתרפאה לעולם מחולי זה, ולכך טמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולת בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל הזיבה אינו חולי בטבעה, ולפיכך הזכיר בה הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, כלומר בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת בזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה הנה הוא חולי כזוב האיש והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא כמשפט הזב.
ודע כי החולי הזה המוטבע באשה לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין אלא במין האדם בלבד היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה שנאמר לה (בראשית ג׳:ט״ז) הרבה ארבה וגו', ולכן אינו בשאר המינין לפי שהבהמות אין להן שכל ואין ענינם נמשך אחר העונש והשכר. ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה.
ויש לך עוד לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבעה הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם, ולא בנקבות שאר המינין שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם היא האשה שהונחו במקום השכל כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו.
תיקון ועונש על חטא עץ הדעת
רבנו בחיי, ויקרא ט״ו: כח
וטעם המצוה הזו שנתנה לאשה, הוא מה שאמרו רז"ל במדרש, היא שפכה דמו של אדם לפיכך ישפך דמה, וכן כתוב (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכן חלה והדלקת הנר, הנה היא טמאה חלתו של עולם וכבתה נרו של עולם, לפיכך תשמור החלה ותדליק את הנר בשבת.
ספורנו בראשית ג, טז
"הרבה ארבה עצבונך" דם הנדות הנקרא נדת דותה כי אמנם היא אז כל היום דוה.
"והרונך" הפך מה שהיה קודם החטא כאמרם בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות וכזאת אמרו שתהי' לעתיד כאמרינן עתידה אשה שתלד בכל יום וזה כי אמנם ישראל יהיו לרצון לפני האל יתברך כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו.
"בעצב תלדי בנים" תגדלי אותם בצער יותר משאר ב"ח. כי אמנם תאמר מלת לידה על הגידול כאמרו חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילד' לעדרי אל בן ברזלי המחולתי:
אלשיך בראשית פרק ג', ט"ז
ובזה נבא אל האמור אצל עונש האשה, "הרבה ארבה עצבונך והרונך", ויהיה אומרו הרבה ארבה שהוא כפול, אחד אל אומרו עצבונך שהוא על רבוי דם נדות כל ימיה, וקראה עצבון על כי הדוה בנדתה עצובת רוח. והשני הוא על אומרו והרונך שהוא תשעה חדשים של צער העיבור. "בעצב תלדי בנים" על חבלי יולדה יבאו לה. ויהיה כי על מה ששפכה דמו של עולם, הוא אומר עצבונך על דם נדה, ועל מה שכבתה נרו של עולם, הוא אומר והרונך כי מצטערת תשעה חדשים שמאיר בה אור ה' אור נר לנפש העובר בקרבה.
נזקים פיזיים הנגרמים מדם הנידה
ספר הציוני על התורה, פרשת אחרי מות
ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. כתב הרב ז"ל דע שמשכב אשה נדה הוא דבר נמאס מגונה והרחיקה התורה הקדושה מטעמים רבים כאשר ידועים לבעלי הקבלה.
ואצל חכמי המחקר טעם ידוע כי מדם נדות לא ינצר עובר כלל כי הוא נמנע כי איך ינצר ממנו עובר. והוא סם המות ימית כל בעלי חיים שיאכלנו או שישתהו לעתים ידועות. והנה בהיות באשה דמים מרובים ר"ל דם נידות לא תתעבר ואפילו אם תתעבר מדם אחר ויהיה העובר ניזון מזה הוא ימיתנו. וכבר הזכירו חכמי הטבע שאם יהיה העובר ניזון מדם משובח וכל מזונו מדם משובח אלא שדם נדות שקוע בתוכו יחמיץ אותו יוליד בעובר שחין פורח אבעבועות ואם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה העובר מצורע. ויש מחכמי הקבלה שכתבו כי אשה ששמשה ביום ראשון לנדתה ונתעברה יבא הנגע לילד לי' שנים. ובשני לעשרים שנים. לג' בשלשים. וכן עד ע'.
עוד כתב הרז"ל נסיון אמתי והוא מנפלאות דמים הרעים בתולדה כי הנידה בתחלת זיבתה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך בראייתו תראה במראה טפת דם כי הבטה הרע המזיק שבה יוליד גנאי ורוע באויר וידביק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתיו וכ"ש לשוכב את הנידה שמזיק לו שמדביק גופו ומחשבתו בה הדא הוא דכתיב: "ותהי נדתה עליו" והנה היא כמו שרץ ומצורע הטמאים בגופם. וזה טעם "את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה" כי מקור המושחת ראוי הוא לסתום אותו ולא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים.
העלאת הזוגיות מבחינה רוחנית ומוסרית
רש"ר הירש, ויקרא כ, יח
וגלה את ערותה – במצב זה, כל קרבת ביאה אינה אלא עירום בהמי – כמו גילוי ערווה בכל שאר העריות.
את מקרה הערה והיא גלתה וגו׳ – נראה שעלינו לפרש צורת לשון זו כפי שפירשנו לעיל (פסוק יז) לגבי ״אחותו״: הם אינם חייבים כרת אלא אם כן הם מזידים – מוּדעים למצב ולאיסור שיש בו (עיין פירושנו שם).
דין נדה סמוך כאן לדין אחותו. ושמא סדר זה בא לרמז, שיש זמנים בחיי הנישואין בישראל שבהם מותר לבעל ואישה לחיות בכפיפה אחת רק כאח ואחות. רחוק הדבר מלגרוע מהקִרבה המיוחדת שבחיי הנישואין; אדרבה מערכת יחסים זו יכולה למעשה להגביר את הקִרבה ולרומם אותה מבחינה רוחנית ומוסרית.
היבטים בעידן המודרני
בניית קומת הגבורה
מהי גבורה בהלכה? על איזו דרך ממליצה בפנינו ההלכה להשגת שיעור הקומה ההירואי? התשובה היא: עלינו לנוע בתנועה הדיאלקטית. הצירוף ההלכתי משתקף בתנועה פרדוקסאלית בשני כיוונים מנוגדים- התפרצות נועזת לפנים ונסיגה נכנעת לאחור. התנסותו ההירואית של האדם הינה התנסות קוטבית וסותרת את עצמה. האדם חותר קדימה רק כדי לסור ולסגת לאחוריו לאחר מכן. בניית קומת הגבורההתורה רוצה באדם שיהיה נועז והרפתקן בבקשתו אחר שעת הכושר לפעולה של גבורה, אולם ברגע האחרון, כשהניצחון נראה כבהישג ידו, יעצור, יפנה לאחוריו וייסוג. הרגעים המרוממים ביותר של ניצחון והגשמה חייב אדם לוותר על שיכרון הניצחון ולכבוש את עצמו. כך פעל יעקב. הוא לא השלים את ניצחונו במקום זאת שילח את יריבו המובס. על ידי שיחרורו של האוייב שנחל מפלה, ניצח יעקב את עצמו. הוא נסוג מעמדה שכבש לעצמו באומץ ובעוז רוח. פרש ונירתע לאחוריו…
אין תחום שבו מודגשת תורה זו של הצירוף הדיאלקטי ביתר תדירות מאשר בתחום האסתטי-תענוגני. כיצד מצרף אדם עצמו בתחום זה? על ידי הכנסו בתנועה דיאלקטית, על ידי נסיגתו בהיותו אל מול פיסגת תשוקתו. ככל שתגבר שליטתו של הדחף הפיסיולוגי, ככל שיגדלו השיכרון ותמהון החושים לקראת סיפוק התאווה, כן יתעצם כוחם הפודה של הצירוף הדיאלקטי, של תנועת הנסיגה לאחור…
חתן וכלה צעירים, חסונים, ואהבה לוהטת ביניהם. שניהם המתינו באורך רוח לפגישה זו. רק צעד אחד ואהבתם מתממשת, חלומם מתגשם. לפתע פורשים השניים ונסוגים לאחור. הוא, כדרך האבירים, מציג גבורה פרדוקסאלית. הוא מביס את עצמו. כל זוהר חיצוני אינו מתלווה לנסיגה זו. אין בה מחווה ראוותנית, שהרי נעדרים ממנה עדים להעריץ ולהלל. הפעולה ההירואית אינה מתרחשת לנוכח המון מתרונן; משוררים לא ישירו על שני צעירים ענווים צנועים אלה. הכל אירע בצנעתו החסויה של ביתם, בדממת הלילה. האיש הצעיר כיעקב בשעתו, חוזר ונרתע לאחוריו. ברגע שבו נראית ההגשמה כמובטחת- הוא נסוג ופורשהרב י"ד סולובייצ'יק, 'צירוף', דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 244-246
איזון בין הנשמה והגוף ושמירה על התשוקה
אמנם יודע כל אדם, כי יכולתו מוגבלת, ואין באפשרות הגוף לגלות את כל האהבה והאמת שבקשר הנישואין, ואם הקשר שבין בני הזוג יהיה מבוסס בעיקר על תשוקת הגוף, יש להניח שיסתיים במהרה. לכן חובה על בני הזוג לבסס את הקשר שביניהם גם על הצד הרוחני. לשם כך יש הכרח בפרישות מסוימת מהצד הגופני. פרישות שנותנת מקום חשוב לצד הנשמתי. פרישות זו מתקיימת בעיקר בימי הנדה, כפי מצוות התורה. מעבר לכך, גם מצוות עונה צריכה להתקיים בגבולות היכולת לשמח ולשמוח כראוי. ופעמים שאדם הולך אחר תשוקתו ומנסה להוסיף ולקיים את החיבור מעבר לעונות הקבועות לו, והוא מצפה שעל ידי כך תרבה השמחה והדבקות שביניהם, והנה הוא חש שהאהבה חומקת עוברת, והרוח הגדולה נעלמה, ותשוקתו נעשית חיצונית יותר. ועליו לחזור לסדר הרגיל שקבעו חכמים למצוות עונה, כדי לתת מקום מאוזן לנשמה ולגוף, ועל ידי כך האהבה והשמחה שביניהם יתגלו באופן שלם במצוות עונה.
הרב מלמד, שמחת הבית וברכתו פרק ג', הלכה י"ג
קישורים:
מקורות נוספים:
