ויקרא יט:
י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קכ:
היא שצונו להניח פאה מהתבואות והאילנות והדומה להם, והוא אמרו יתעלה תעזוב אותם אחר זכרו הפאה. ונתבאר במסכת מכות (טו ע"ב) שהפאה היא לאו הנתק לעשה. אמנם הלאו אמרו לא תכלה, והעשה אמרו תעזוב אותם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה, ודין תורה שלא תהא נוהגת אלא בארץ.
הנפש תושפע לטובה ותחול עליה ברכת ה'
ספר החינוך:
להניח פאה מן התבואה, שנאמר (ויקרא יט, י): "…לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם…", אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופרוש גר, זה גר צדק (ספרא ג ד), וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני (דברים כו, יב): "…לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה…". וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט ע"ב) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. וענין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצר תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שעור בדבר (פאה א, ב) והוא חלק אחד מששים.
משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש בר[ו]כה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעלות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השבעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז ע"א), שאחד הקוצר או התולש חיב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר ובקצרכם קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (ב"ק צד ע"א) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא ע"א), שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מתרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלד ע"ב), שאם אין עניים שיטלו הפאה שמתר לבעל השדה לטלה, שנאמר לעני ולגר, ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז"ל בחיוב הפאה, בין בפאה של תבואה או של אילן, כל אכל שגדולו מן הארץ ונשמר ונלקט כלו כאחד ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים, וכל כיוצא באלו שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו חיב בפאה, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אכל, וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר, וכן תאנים אינן חיבין לפי שאין לקיטתן כאחד, וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (שבת סח ע"א).
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה פ"ד ה"ד), שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפרות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג ע"א). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה ג, ה) בפאה, וכן השתפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין (שם ד א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד, ואפילו כנגד כמה לפי שהוא אומר כהלכה, ודין (שם שם ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה, ודין (שם שם ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה. לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו (ב"מ קיח ע"א), וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם א, ב) שאדם חיב להוסיף בפאה לפי גדל השדה ולפי רב העניים ולפי ברכת הזרע, ויתר רבי פרטיה, במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה.
ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה (תרומות פ"א הלכה כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ, וכתב הוא זכרונו לברכה (מתנות עניים פ"א הלכה יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כלן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה בטל עשה זה וחיב לתת מן הפירות שעור הפאה לעניים, ואם אבדו או נשרפו כל הפרות קדם שיתן מהם כלום לעניים לוקה משום לאו דלא תכלה פאת שדך (לקמן מצוה ריז) וגו', מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו, אבל כל זמן שיש בידו מן הפרות, נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה הוא לאו הנתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט), כמו שהתבאר בפאה ובמכות.
היבטים בעידן מודרני
על העשיר להחזיק בעני
ואולם ההפגנה המעשית הזאת על היות הארץ קנין משותף לכל העם, לא נצטמצמה ע"י תורת משה רק בחוקי היובל והשמיטה לבדם. כי גם בכל המעשה אשר יעשה איש האדמה יום יום עליו להתנהג לפי הדרישה החברתית והמוסרית הזאת. הנה מצות "פאה": החובה על כל בעל שדה לעזוב את פאת שדהו בקצרו את קצירו; תבואת הפאה הזאת תהיה לעני, אשר לו הזכות עליה. בעל השדה לא יוכל אף לבכר את העני האחד או את סוגי־העניים האחד על רעהו בנוגע לשמוש בזכות הזאת; ובכן אין מקום בחלוקת הפאה לטובת הנאה לשרירות־לב או לבכרון אשר יהפכו את נתינת ה"פאה" למעשי צדקה וחסד המשפילים את המקבל. התורה הטעימה פעם בפעם, כי אין זה מתן צדקה לעניים מצד בעל השדה, כי אם זכות מוחלטת היא לכל עני לקבל חלקו מבעל האדמה, שהיא מתנת האלקים, ומן היבול, שאיננו פרי עבודת האדם לבדו כי אם גם ברכת האלקים ממעל. לפי זה יוכל כל עני לבחור לו את השדה אשר יקצר לו משם ככל חפצו בלי מעצור את הפאה היעודה לו. הפאה היא מן הדברים שאין להם שעור מקסימלי; כל בעל שדה ישאיר פאה כנדבת לבו וכפי רגש החובה אשר יפעמהו. אך במשנה הושם גבול וקצב אשר לא יגרע ממנו – חלק הששים ממדת השדה כולו. ברוח זה נערך החק שלא לשוב ולקצור וללקוט את לקט הקציר או את פרט הכרם וכל עץ פרי. כל הנשאר והנשכח בשדה או על העץ, לעניים הוא, הם יאספוהו ואיש לא יעצור בהם. מן האידיליה היפה מאין כמוה, מגלת רות, יודעים אנו, כי המצוה הזאת נעשתה ברוח נדיבה ובסבר פנים יפות, לא כמתן צדקה לעניים כי אם כעזרה חברתית אשר יסודה ברגש הערובה הלאומית־העממית. נקביל אל זה את סדרי הכלכלה של זמננו, אשר במדינות הים, בארצות התוצרת הטבעית, מאבדים ומשחיתים שפעת מזון רבה ועצומה ובארצות הצרכנים עוזבים מיליוני אנשים לרעוב ללחם או לקפוא מקור!
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מקורות נוספים:
