ויקרא יט:
יט אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ריז:
שהזהירנו מהרבעת כלאי בהמה. והוא אמרו יתעלה "בהמתך לא תרביע כלאים" וכל זמן שירביע לוקה, ותנאי שירכיב בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת. ובבאור אמרו (מציעא צא, ע"א) במנאפים עד שיראו כמנאפים ובכלאים עד שיכניס במכחול בשפופרת ואז ילקה. וכבר התבארו מצוה זו בפ"ח מכלאים.
ספר החינוך:
שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר: (ויקרא יט, יט) "בהמתך לא תרביע כלאים". ובבאור אמרו זכרונם לברכה (ב"מ צא, ע"א), שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה.
משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וציר כל הצורות לפי מה שהיה צרך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א, לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". וראיתו ברוך הוא ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו, אינו צריך לראית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קדם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכנים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט, יח) כדי לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכון בשלמות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק נד, ע"ב), דלאו דוקא בהמה לבד הוא באסור זה, אלא אפילו חיה ועוף, כל שהרביען בשאינן מינן לוקה, ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן, ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו (ב"מ צא, ע"ב) שמתר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה, אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו (שם צ, ע"א) שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי, וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו, הנולד מהן הוא מתר בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות, וכל שהן שני מינין בכלל אסור זה אף על פי שדומין זה לזה, וכל שהן מין אחד, אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי מתרין. אבל אוז הישוב ואוז הבר אינן בהתר זה, לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים, והמדברי ביציו מבחוץ. וכוי כלאים עם הבהמה וחיה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק.
ובענין אסור זה הכל הולך אחר האם, שאין חוששין לזרע האב כלל, לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו (חולין עט, ע"א תוס' ד"ה עייל) כי מפני שנסתפקו בענין זה בגמרא אם חוששין לזרע האב או אין חוששין אזלינן ביה לחמרא לעולם. ולענין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו, ולענין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפרוש הטוב בחלין פרק אותו ואת בנו (שם). ושם הזכירו לנו בגמרא סמנים להכיר מן הפרדים, שיהיו מאם אחת באזנים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אמן של פרדים שוה, מן אביהם שוה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה, ואם העלם זה את זה או שעזרן בקול מכין אותו מכת מרדות.
לרומם אפילו את מדרגת הבהמה
אורות המצות לראי"ה קוק:
הרבעת כלאים משימה לב גם לערך המוסרי של בעלי חיים, מה שמתחלת בזה להעיר, שחובת האדם היא להרימם ברוחניות וקל וחומר שלא לשחת דרכם ולהשפילם.
אוצרות ראי"ה ב (עמ' 165):
במעשים האנושיים ובמנהגו של עולם מתחלקים הדברים לטבעיים ומלאכותיים. הטבע הוא משובח מאד במקומו הראוי לו, וכשהמלאכותיות נכנסת במקום הטבע היא מקלקלת אותו, על כן קובלים הרבה חכמים על חלאים ועל חולשות שנולדו בבני אדם מפאת התרחקותם מן הטבע.
והנה אף על פי שהשם יתברך ברא את העולם לעשות, לשכלל ולתקן, מכל מקום צריך האדם בזהירות יתירה לעיין שרק ישכלל את הטבע שהוא מתנת ד', ואז באמת אינו יוצא גם בשכלולו מן הטבע, כי כשרון האדם וחריצותו גם זה מתת אלקים היא ודבר טבעי, אבל כשמהרס אל מקום שהטבע צריך לעשות את שלו ומקלקלו ע"י מה שעוצר בעדו, אז הוא גומל לנפשו רעה. על כן הגבילה תורה את יכולת האדם בשינוי הדברים הטבעיים ואמרה: "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב ט). כל זה להשריש בלב האדם החיוב להזהר שלא להרס את הטבע במקום שהוא צריך להיות עומד בצביונו.
קישורים:
מקורות נוספים:
