ויקרא יט:
יט אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
ספר המצות לרמב"ם מצוות לא תעשה רטו:
הזהירנו מזרוע כלאים. והוא אמרו יתעלה (ויקרא יט, יט): "שדך לא תזרע כלאים", וכלאי זרעים אלו לא נאסר זריעתם אלא בארץ ישראל, ומי שזרעה שם חייב מלקות דאורייתא ובחוץ לארץ מותר. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים.
שזהו מנהג עובדי כוכבים
מורה נבוכים ח"ג, לז:
ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה – שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר כשיעשה במולד כן ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות – המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית באתרוג; והאמת אצלי ש"ספר רפואות" שגנז חזקיהו מזה הכת היה בלא ספק. – וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה שזכרוהו ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן. ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת בתועלות ההם. ומפני זה נאסרו הכלאים – רצוני לומר הרכבת אילן באילן – בעבור שנתרחק מסיבות עבודה זרה ומתועבות משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני הרכבת אילן נאסר לקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא כשתסתכל בפרוש זאת המצוה "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום" מפני שהיא עיקר האזהרה וכלאי זרעים – כלומר סמכם זה לזה – לא נאסר רק בארץ ישראל:
וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההוא כי מנהגם היה לזרוע שעורה וחרצן יחד וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה. ולכן אסרה התורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל – כי חוקות הגוים כולם אשר היו חושבים שהם כוחות וסגולות; ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח עבודה זרה נאסר – כמו שבארנו באמרם "אין תולין אותה באילן וגו'".
ספר החינוך:
שלא לזרע שני מיני זרעים כגון חטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר (ויקרא יט, יט): "שדך לא תזרע כלאים". ובא הפרוש עליו (קידושין לט ע"א) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר.
משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מועד קטן ב ע"ב) שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כלן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי על כלן לוקה. והזורען בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא (כלאים ז, ח). ומה שאמרו (ירושלמי כלאים פ"א ה"א) שאין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים, אפילו עומדים לרפואת בני אדם, אין בהן משום כלאי זרעים. וכלאי אילנות, הרי הן בכלל לאו זה של שדך לא תזרע כלאים. ואמנם אין האסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה כגון לזרע זרע אילן עם זרעים, דבר זה מתר אפילו לכתחלה, חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא (מצוה תקמט) בעזרת השם.
ואמרו זכרונם לברכה (כלאים ח, א) שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים, אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו הרי אלו מתרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכן התירו לטע יחור של אילן שהרכב כלאים או לזרע מזרע שנזרע כלאים, והזרעים נחלקים לשלשה חלקים ושלשה שמות, ואלו הן תבואה קטנית וזרעוני גינה, ויש מזרעוני הגינה קצתם שנקראין מיני ירק. ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד, כגון חטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חלוק יש בהן קצת בשנוי השם, כיצד? שאם נתערב שלא בכונה חטה עם שעורה חלק אחד ביתר מעשרים ושלשה, אין צריך לבר אותן, בפחות מכן, יבר אותן. ואם נתערב באחד מזרעוני גנה שעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לענין זה, כמין אחד הוא, ושעורן בעשרים וארבעה בתבואה. ואמרו זכרונם לברכה (שקלים א, א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגנתו ולשדהו ומנקה אותו מהם וכל שהן שני מינין, אף על פי שדומין בצורתן, אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד, אף על פי שמשנין בצורתן מחמת שנוי המקומות או שנוי עבודת הארץ הרי הוא כמין אחד.
ודיני שעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים (כלאים ב, י), ושעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה (רש"י שבת פד, ע"ב ד"ה ואחת באמצע) שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רוח שניהם שלשה טפחים. ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבא (שבת ט, ב) שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים לתוכה חמשה זרעונים, ולפי דברינו היה להם לומר תשעה, שמנה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה, שכבר תרצו אותה בירושלמי (שבת ט, ב) כי בערוגה שבערוגות היא מתניא.
והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בענין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם, וכן כל זמן שיראו מבדלים זה מזה שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר, אף על פי שהן יונקין זה מזה אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה. שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הרואים להדיא. ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מתר לחברו לזרע בצדה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים. כלומר, שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ועוד למדו זכרונם לברכה (קדושין לט ע"א) שדך לומר, דוקא בארץ הוא שנוהג אסור כלאי זרעים, אבל לא בחוצה לארץ. ואף על גב דלענין הרכבת אילן דנפקא ליה גם כן משדך לא אמרו כן, אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפרק קמא דקדושין, דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תרצו הדבר זכרונם לברכה שם בקדושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם. ויתר פרטיה במסכת כלאים.
ונוהג אסור כלאי זרעים, בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מתר לערב הזרעים לכתחלה ולזרען, ואפילו בארץ אין האסור אלא לישראל, אבל מתר לומר לגוי לזרע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקימן לכשיגדלו בשדהו. וכל זה שאמרנו, דוקא בכלאי זרעים, אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן, נוהגת אפילו בחוצה לארץ. כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. והעובר על זה בין איש או אשה וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל, חיב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, או ירק באילן או אילן בירק, אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חיב מלקות גם כן.
כנגד רצון הבורא ומעשה בטל
הרמב"ן (שם):
והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצומחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדת שיתקיימו המינים ההם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם: למינהו (בראשית א, יב).
והנה סבת המשכב שנרביע הבהמות זו עם זו היא לקיום המינין, כאשר יבאו האנשים על הנשים לפרייה ורבייה, והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות והמינים בבעלי החיים, לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם, כגון הפרדים, יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולות ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן. ויהיו באיסורם שני הטעמים הנזכרים.
[וכן כתב רשב"ם; רבינו בחיי; חזקוני' ר"י בכור שור (שם)]שינוי דרך העולם
גור אריה (שם)
דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים.
אורות המצות לראי"ה קוק:
בכלאי הזרעים נרשמת רוח אלהי(ת) של הוקרת הטבע ושימת גבול לחפץ המלאכותיות, למען דעת כי בחכמה וחסד וגבורה יסד אלֹהים את הארץ ומלואה. בארץ המרכזית אשר דעת אלֹהים תצא ממנה ומסִדרי ממלכתה, ראוי שיהיה הטבע נשמר בֵהוקרה קדושה ביותר. ומכל מקום מוצאת המלאכה ככר רחב-ידים בתוך הפרטים הרבים השנוּיים על-פי המקרא והמסורת להיתר.
פיתוח המינים עלול הוא ביותר ע"י התיחדות כל אחד בטבעו, שאז הוא פיתוח טבעי כאשר ברא אלֹהים לעשות ולתקן מצד האדם העובד ופועל , אבל החִפזון בנסיונות ההרכבה בלא הגבלה עלולה להשמיד את המינים מעל פני האדמה, ולא תוכל המלאכה כלל למלאות את חסרון זה.
וכן הדבר נוהג בהרכבת ירקות זרעים ואילנות ביתר שאת, אבל גם כן בהנחת מקום להַתרבות האנושי בפרטים הרבים המותרים.
קישורים:
מקורות נוספים:
