ויקרא יט:
כג וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קצב:
הזהירנו מאכול ערלה. והוא אמרו יתעלה "יהיו לכם ערלים לא יאכל". ומי שאכל ממנו כזית לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ערלה, ואיסור אכילת ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, אמנם לשון התורה בארץ ישראל לבד.
כנגד מנהג עובדי אלילים
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק לז):
וכן חוקקו כי פרי ראשון שמוציא כל אילן שפריו נאכל עושין בו כן, כלומר: מקריבין מקצתו ואוכלין מקצתו בבית עבודה זרה, והפיצו עוד, שכל אילן שאין עושין כן בראשית יבולו ייבש אותו האילן, או יבלו פירותיו, או יתמעט יבולו, או תארע בו מכה; כמו שהפיצו שכל ולד שלא יועבר באש ימות. ומחמת פחד בני אדם על ממונם חשו גם לזה.
ולפיכך התנגדה התורה להשקפה זו וציווה יתעלה לשרוף כל מה שמצמיח עץ פרי במשך שלוש שנים.
כי מקצתן מניב לאחר שנה. ומקצתן מניב ראשית תנובתו לאחר שנתיים, ומקצתן לאחר שלוש, וזהו על הרוב למי שנוטע כפי שדרך בני אדם לעשות באחד משלושת האופנים הידועים, והם נטיעה והברכה והרכבה, בלי לשים לב למי שזורע נויה או חרצן, כי התורה לא תלתה הדינים אלא בדבר שהוא על הרוב, ולרוב שוהה תחילת יבול הנטיעה בארץ ישראל שלוש שנים, והבטיח לנו יתעלה כי בהשמדת היבול הזה הראשון ואבודו יוסיף יבול האילן, אמר להוסיף לכם תבואתו….
יש להיעזר בסבלנות
וממה שהזכירו עוד קדמוני עובדי עבודה זרה באותו ספר הפלחה הנבטית, שהם היו מרקיבים דברים שהזכירום, ומשמרים בהם הגעת השמש במזלות ידועים ומעשי כשפים רבים, ודימו שאותו הדבר יהיה מוכן אצל כל אחד, וכל זמן שנטע עץ פרי, מפזר סביבו או עמו מאותו הדבר הרקוב, והוא מחיש צמיחת העץ ומניב בזמן קצר שלא כרגיל, ואמרו שזה עניין נפלא, ושהוא על דרך הטלסמות, ושהוא הנפלא בענייני הכשפים להחשת יציאת כל פרי תנובה.
וכבר ביארנו לך והודענוך הרחקת התורה מכל אותם מעשי הכשפים, ולפיכך אסרה התורה כל מה שמצמיחים עצי הפרי שלוש שנים מיום נטיעתם, כך שאין צורך להחיש צמיחתם כפי שהיו מדמים, ואחר שלוש שנים נשלמת יציאת פירות רוב אילני המאכל בארץ ישראל כפי מהלך טבעם, ואין צורך להזדקק לאותו מעשה הכשפים הידוע שהיה אצלם. והבן גם מופלאה זו.
[טעם זה הוזכר בפירוש רבינו בחיי על התורה]ספר החינוך:
שלא נאכל מפרות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג, ג) והן שלש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר (ויקרא יט, כג): "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".
משרשי מצוה זו, כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב"ם זכרונו לברכה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה א, א) שהנוטע לסיג ולקורות פטור מן הערלה דעץ מאכל כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פרותיו, אלא שיהיה האילן סיג סביב גנתו, או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסיג או לקורה וחזר וחשב עליו למאכל חיב בערלה, כיון שערב בו מחשבת חיוב חיב. ושומר הפרי חיב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו ע"ב): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל אסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שהצלף חיב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מתרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא, דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים (ערלה שם ב) והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחיב בערלה, ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז ע"ב) ויתר פרטיה מבארין במסכת ערלה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ ל"ת קצב) וזה לשונו, דאסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפרוש וכי תבאו אל הארץ ונטעתם. דמשמע דדוקא בארץ, ובפרוש אמרו זכרונם לברכה בענין הערלה (קידושין לט ע"א) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני ודאה אסור, ספקה מתר, כלומר, שאין ענין אסורה כמו שאר אסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה, יש לנו לאסר אותו מספק, דקימא לן ספק אסור דאוריתא אסור, וכמו כן בארנו עם הפרושים הטובים, שספק הלכה למשה מסיני לחמרא. ובענין אסור ערלה קבלנו כי בפרוש נאמר למשה, שיהא ספיקה מתר. וכיון שכן הוא שאין אסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגנתו ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובענין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם). ספק לי ואנא אכול כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה. והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפרות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו חיב מלקות.
פירות לא משובחים ומזיקים
אבן עזרא (ויקרא יט, כג):
וידוע, כי פרי הבא עד שלש שנים אין בו שום תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין.
הרמב"ן (שם):
וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתינו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה', והנה אין הפרי בתוך שלוש ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך השלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכך נמתין לכולם, ולא נטעום מהן עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני ה', ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'. והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים. ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחלת נטיעת האילן רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף, ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף.
[וכן כתבו החזקוני; בכור שור; רבינו בחיי על התורה והרלב"ג שם]הסכמה קוסמית מגיעה רק לאחר ג' שנים
רבינו בחיי (שם):
ועל דרך השכל בטעם המצוה הזאת, השמים והארץ הם סבה להוצאת הפרי בכח עליון והם בדמיון הזכר והנקבה זה פועל וזה מקבל, וזהו ענין הכתוב על המטר הבא מן השמים שנאמר (ישעיה נה, י): "והולידה והצמיחה", ועד שלש שנים אין הארץ מסכמת בבשול הפרי ולא השמים מסכימים לתת בו כח הבשול וכיון שכן כל האוכל מן הפרי תוך השלש שנים הנה זה כמראה עצמו שאין לו חלק בשמים ובארץ ואין לו חלק בהקב"ה והנה הוא נוטלו בלא רשות של מעלה ושל מטה ולכך אסרתו תורה תוך שלש.
מקור הפירות ממקום הסתר וחושך
רבינו בחיי (שם):
ועל דרך הקבלה מצות ערלה שהרחיקה תורה הנטיעה שלש שנים כנגד השלש העליונות הראשונות שאין לנו בהם השגה וכנגדם גם כן "תהו ובהו וחשך", והשנה הרביעית כנגדה גם כן "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" כי אינו הסתר גמר ולא השגה גמורה כן השנה הרביעית אינו התר גמור כי מותר הוא בפדיון ואסור הוא בלא פדיון והשנה החמישית כנגד ה"א יהי אור שהיא צורה גמורה כי כן השנה החמישית התר גמור וזהו להוסיף לכם תבואתה בתוספת ה"א כי כן האור נזכר חמשה פעמים בפרשה ולכך הזכיר כאן שלשה פעמים ערלה שנאמר וערלתם ערלתו יהיה לכם ערלים לרמוז כי כל שנה ושנה יש לה ענין בפני עצמו שהוא דוגמתו ושלשתם הסתר גמור וזה מבואר.
מקור הפירות מנה"י או מג' קליפות הטמאות
לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן (פרשת קדושים כט ע"ג):
והנה בזוהר ח"ג ס"פ קדושים דפ"ז סע"א פירש שם ענין שלש שנים כו' שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא דהא כדין מזדווג בה קוב"ה בכנס"י (ועמ"ש ע"פ יהודה אתה בת"א פ' ויחי). והרמ"ז בפרשת וירא דף צ"ז סע"ב פירש כי בשלש שנים הראשונים לנטיעת האילן בארץ מקבלת הארץ עליונה מבחינת ג' ספירות אחרונות שהם נה"י ובשנה הרביעית מקבלת מתפארת כו' ואזי דוקא הלולא אשתכח.
ואמנם אין זה מובן דאף אם מקבלת מנה"י מדוע יהיה בהפירות איסור כל כך להיות ערלים לא יאכל ואסורים בהנאה. אלא ודאי הטעם כמו שכתב בפרדס שער כ"ד בסופו דמה שכתוב "שלש שנים יהיה לכם" כו' זהו כנגד ג' קליפות הטמאות שנזכר במרכבת יחזקאל "רוח סערה" כו' והרביעית הוא קליפה דקה הנקראת 'נוגה' שיכולים להעלותה. וכן כתב בספר שערי אורה שער חמישי בענין ג' פעמים כי אמילם וכן כתוב בזוהר ח"ב פקודי דף רמ"ד ע"ב שלש שנים כו'.
בכל שלושת השנים הפרי טמא
צרור המור (שם):
לכן צותה התורה וערלתם ערלתו. לפי שהם נקראים ערלות פלשתים. כמו שאמרנו שביציאת מצרים שבר השם יתברך ד' ערלות המנויות בפסוק וה' הכה כל בכור. ולכן בענין האילנות כל זמן של שלשה שנים שהערלה והקליפה נדבקת בהם. צותה התורה שלא נאכל פרי כזה לפי שהוא טמא ולכן לא יאכל.
זכר למעשה בראשית
כלי יקר (שם):
אשר נראה קרוב למושכל לומר שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום שלישי, ואע"פ שצמחו בשלישי מכל מקום לא נראו עד יום ד' שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות כי כולם תלוין בשמש וירח כמו שכתוב (דברים לג, יד): "ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים". נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד' על כן צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים כי הערלה ענינה כסוי ואטימה.
דחיית סיפוקים מקנה בעלות על האילן
רד"צ הופמן (שם):
עץ הפרי הוא בריה חשובה במיוחד של ה'. על האדם להתבונן בו ברגש של יראת־כבוד לה'. מכאן האיסור "לא תשחית את עצה" בדברים (כ, יט). בטרם ישיג בן אדם את הזכות לראות את עצמו כבעל של עץ ופירותיו, הרי עליו קודם להנזר משך שלוש שנים מהנאתו, כדי להראות על־ידי התאפקות זו שהוא עומד על רמת המוסר האנושי, שראוי להיות מושל הטבע ובעליה של בריה כה חשובה.
העלאת מותרות החיים
פנקסי הראי"ה, פנקס "ראשון ליפו", פסקה סד:
כללות מצות ערלה, בארץ ישראל ביחוד, הוא להשריש שהנטיעות והבנין שהוא לפיתוח המותרות, כפירות, אמנם ראויים הם לאדם, אבל רק בהיותו מעלה את החיים למעלה הגונה עד שתהיה הקדושה ראויה אליו בעצם. וזה יהיה בהיותו שלש שנים מתעסק בהמשך הזמן בהטבת מחשבותיו על תעודת החיים, ויקבע אצלו שההשתקעות בחיי החושים, כשאינם נובעים מעומק נטיה לאצילות ויושר אלהי, שאינם כלל ראויים לשמם.
ובפרט יש כאן ג' מעלות, יציאה מגדר בהמי, אחר כך התרוממות מגדר סתם נטיות מדות האנושיות על פי טבעם הזר לרעה, אחר כך המדות הישראליות בטהרתם. ואז יוכל לאכול פריו קודש הלולים לה', ואחר כך הרי הוכשר להיות גם כן נהנה בהרחבה בעניני רשות, שלא יטעוהו הרחבת הדרכים של החיים מתעודתם הישרה.
קישורים:
מקורות נוספים:
