ויקרא כב:
כא וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה צז:
הזהירנו מתת מום בקדשים, וזה יקרא מטיל מום בקדשים, וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה, ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, ובאה האזהרה בזה כל מום לא יהיה בו. ולשון ספרא "לא יהיה בו מום" לא תתן בו מום.
ספר החינוך:
שלא נתן מום בקדשים. כלומר שלא נעשה בבהמה שהיא קדושה למזבח שום חבורה או שום שבר שיפסלה להקרבה, שנאמר: (ויקרא כב, כא) "וכל מום לא יהיה בו", ואמרו זכרונם לברכה (מנחות נו, ע"ב) קרי ביה לא יהיה בו. ולשון ספרא (אמור ז ט) כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום.
משרשי המצוה. לפי שיהיה בזה בזיון הקדשים, וכבר כתבתי כמה פעמים (מצוה צה) התועלת הנמצאת בהתיקר כבוד בית המקדש ומשרתיו וקרבנותיו אל לב בני אדם.
מדיני המצוה. מה שאמרו שאחד המטיל מום בקדשים עצמן או בתמורתן, עובר בלאו ולוקה, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהמטיל מום בתמורתן, אינו לוקה, לפי שאין ראויין לקרבנות כמו שמתבאר בתמורה (כא, ע"א). ויתר פרטיה, מבארים במקומות מפזרים מזבים ותמורה.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל אין חיוב המלקיות כי אם בזמן שבית המקדש קים שראויה הבהמה לקרבן, כמו שמתבאר בגמרא עבודה זרה (יג, ע"ב).
קישורים:
מקורות נוספים:
