רצא. שלא לסרס אחד מכל המינין

ויקרא כב:

כד וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

איסור סירוס באדם ובחי

ספר המצות לרמב"ם מצוות לא תעשה שסא:

היא שהזהירנו מהפסיד כלי התשמיש מן הזכרים, מאי זה מין שיהיה מבעלי חיים, שוה בזה האדם וזולתו. והוא אמרו יתעלה, אחר אמרו: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות", "ובארצכם לא תעשו". ובא הפירוש (ספרא) גם כן, ובכם לא תעשו. והעובר על לאו זה לוקה, כלומר, מי שיסרס איש מאישי אי זה מין שיהיה. ובפרק שמונה שרצים (קי ע"ב, קיא ע"א) אמרו: תניא: מנין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר "ובארצכם לא תעשו" – בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, דאמר רבי חייא בר אבון אמר רבי יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר: "לא תיאפה חמץ" ו"לא תיעשה חמץ", במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות", אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת, שהוא חייב. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות משבת (קי ע"ב – קיא ע"א. קלד ע"א, קלה ע"א) ויבמות (עה – עו ע"א).

המסרס פוגע במעשה הבורא ועולמו

ספר החינוך:

שלא נסרס אחד מכל המינין, לא אדם ולא בהמה ולא עוף, שנאמר: "ובארצכם לא תעשו". אחר שזכר הכתוב (שם) "ומעוך וכתות ונתוק וכרות", שהוא נאמר כולו על כלי התשמיש, אמר "ובארצכם לא תעשו", ובא הפירוש עליו, כל שבארצכם לא תעשו, כלומר לא יעשה זאת בישראל, או פירושו, מכל מין שבארצכם לא תעשו, וכל שבארצינו יכלול האדם והבהמה וכל בעלי החיים. ואין ענין הכתוב לומר, שלא יהא אסור הסירוס אלא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שמונה שרצים (ק"י ע"ב) תניא, מנין לסירוס באדם שהוא אסור, תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו, בכם לא תעשו.

משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלימות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלימותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם צוה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו, שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמות מכלה בהם, ועל כן המפסיד כלי הזרע מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צ ע"ב) שאפילו לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל אסור, אבל אם לקחה הגוי מעצמו וסירס אותה מותר ללקחה מידו ולאכול אותה. ואם הערים הישראל, כגון שאמר דברים בפני הגוי מראין חפצו בכך, וכיוצא בענינים אלה כמו שעושין המערימין הפחותין, קונסין אותו שיוציאנה מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר, ואפילו לבנו גדול התירו זכרונם לברכה למוכרה, שלא גזרו אלא שתצא מתחת ידו, אבל לבנו קטן אינו מוכרה ולא נותנה.

ומה שאמרו (שבת קי"א ע"א) גם כן שהמסרס אחר המסרס חייב, וכדאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודין במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר (ויקרא ו, י): "לא תאפה חמץ" (שם ב, יא) "ולא תעשה חמץ", במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר (שם כב, כד): "ומעוך וכתות ונתוק וכרות", אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת הביצים או נתקן חייב גם האחרון, וכן אם בא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו כולן לוקין, אף על פי שהאחרון אינו מסרס שכבר מסורס הוא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה שהמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינין פטור. ומה שאמרו שהמשקה עיקרין לאדם או לשאר הבריות כדי לסרסן אסור, אבל אין לוקין על זה. וכן המושיב חברו במים או בשלג עד שיבטל ממנו כח איברי הזרע אינו לוקה עד שיסרס ביד, אבל ראוי להכותו מכת מרדות. ואשה מותרת לשתות כוס עיקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה כמו שכתבתי במצוה ראשונה שבספר. ויתר פרטיה, מבוארין במקומות ממסכת שבת וביבמות.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, שאסור גם להן לסרס הזכרים, אבל לא עצמן בכוס עיקרין כמו שאמרנו. ועובר עליה וסירס אחד מכל מיני בעלי חיים, בין אדם בין בהמה ועוף, בין טהורים בין טמאים לוקה.

ספר טעמי המצות לריקאנטי:

שלא לסרס שנאמר: "ובארצכם לא תעשו", הטעם הזה, שלא להטיל פגם וזוהמא בצורה עליונה, והנה זה מבואר.

אורות המצות לראי"ה קוק:

איסור סירוס מרים את ערך העתיד לאדם ולכל החי, עד שחטא גדול הוא למנע את האושר המבורך אשר יופיע בניתוק שרשרת התולדה.


קישורים:

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן