ויקרא כג:
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
ספר המצוות לרמב"ם עשה קסא:
היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אמרו יתעלה: "וספרתם לכם ממחרת השבת". ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה, כמו שבארנו במה שקדם (מצוה קמ), כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע. שהוא אמר: "תספרו חמשים יום" ואמר: "שבעה שבועות תספר לך". וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו שבארנו (שם), כן ספירת העומר מצוה אחת. וכן מנה אותם כל מי שקדמנו מצוה אחת. והאמת מה שעשו בזה. ואל יטעך אמרם (מנחות סו ע"א): מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, ותחשוב שהן שתי מצות. כי כל חלק וחלק מחלקי אי זה מצוה שיהיו לה חלקים, מצוה לעשות החלק ההוא ממנה. ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה. וזה מה שלא ייעלם למי שיטעם הדבור. כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך, הנה לא יתחייב מזה המאמר, שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה, היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה, באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים. ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מניינם, כי אם בלילי השבועות לבד והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצוונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה:
להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד, יום מתן תורה
ספר החינוך:
לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן, שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה".
והמניין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר: "תספרו חמשים יום", ואמר גם כן [דברים טז, ט]: "שבעה שבועות תספר לך", ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות [סו ע"א]: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.
ויש מן המפרשים שהיה דעתם כי כוונת הכתוב למנות השבועות דווקא כשהן שלימות, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהן כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך. ויש מהם שאמרו כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה: ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה [שם]: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהן שתי מצוות, שאין הכוונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצוות, אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה, וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהעניין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן כל לילה, באמרנו שהן כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות, אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו, עד כאן.
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו לג, כה]: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג, יב]: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המניין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון; התשובה, כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.
ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח; שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות ס"ו ע"א] שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב, תמימות תהיינה, ואמרו זכרונם לברכה [שם] אימתי הן תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב, מונה למחר כל היום. ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.
ומצוה מן המובחר למנות מעומד, ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה. ויתר פרטיה, במסכת מנחות.
ונוהגת מצות ספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים, בזמן הבית שיש שם עומר, ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו. ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה.
ספירת העומר כתהליך הטהרות לקראת מתן תורה – פגישה אישית עם המלך
זוהר ויקרא צז עמוד א – ב:
"וספרתם לכם"… ישראל כשהיו במצרים, היו ברשות אחר והיו אחוזים בטומאה כאשה זו כשהיא יושבת בימי טומאתה, אחר שנמולו נכנסו בחלקו הקדוש שנקראו ברית. כיון שהתאחדו בו, פסק טומאתם מהם, כאשה זו כשפסקו ממנה דמי טומאתה אחר שפסקו ממנה מה כתיב? (ויקרא טו, כח) "וספרה לה שבעת ימים", אף כאן, כיון שעלו בחלקו הקדוש פסקה טומאתם מהם ואמר הקודש ברוך הוא: מכאן והלאה חשבון של טהרה: "וספרתם לכם", לכם דווקא כמה שנאמר: "וספרה לה שבעת ימים" לה – לעצמה, אף כאן לכם – לעצמכם ולמה? כדי להטהר במיים העליונים הקדושים ואחר כך לבוא להתחבר בו במלך ולקבל תורתו, שם: "וספרה לה שבעת ימים" כאן: "שבע שבתות"… (וכן ביאר רבנו מנחם ריקאנטי).
ספירת שבועות, בין קציר החיטה לשעורה, תעורר לשמירת השביעית, להוביר שדותינו
חזקוני (כאן)
"וספרתם לכם ממחרת השבת" ע"י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם, והם שעליהם אמר ירמיה (ה כד): "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" ופירש רש"י: 'שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות: קציר חוק העומר ושתי הלחם, ישמור לנו, שיהא הקציר בזמנו. לפיכך דבר גדול תלוי במניינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ"ט (-49) מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.
קישורים:
מקורות נוספים:
