ויקרא כה
ח וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם.
ספר המצות לרמב"ם מצוה קמ:
היא שצונו למנות השנים שבע שבע עד שנת היובל, אחר שנכבוש הארץ והתגברנו בה. ומצוה זו, כלומר ספירת שני השמיטה, היא נמסרת לבית דין כלומר סנהדרי גדולה, כי הם הם שימנו שנה שנה מן החמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר (מצוה קסא). והוא אמרו יתעלה: "וספרת לך שבע שבתות שנים" וכו'. ולשון ספרא: יכול יספור שבע שמטים זו אחר זו ויעשה יובל? תלמוד לומר "שבע שנים שבע פעמים" הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. כלומר, שמצוה זו לא הגיע איכות עשייתה אלא משני כתובים והוא שנמנה השנים בייחוד ונמנה השבועות עמם גם כן. ואחר שאמר שזה הענין לא הגיע אלא משני כתובים, הורה שהם מצוה אחת בהכרח. שאילו היו שתי מצות, כלומר מנין שנים ומנין שמטין, לא ייאמר 'הא עד שיאמרו שני כתובים'. כי כן כל שתי מצות ילומדו משני כתובין וכן כל מצוה ומצוה מכתוב שלה. ואמנם ייאמר לעולם (ספרא בהר סוף פרשה ד ומצורע ראש פרשה ד ופ"ד ד"פ ומכילתא בא פרשה י והובא במצוה רא) הא עד שיאמרו שני כתובים במצוה אחת לא תשלם ידיעת דיניה אלא משני כתובים, כמו הבכור שבא הכתוב (שמות לד, יט): "כל פטר רחם לי" ויורה זה לבדו שיהיה הבכור לה', בין זכר בין נקבה ובא כתוב אחר (שמות יג, יב): "הזכרים לה'" ויורה הכתוב הזה לבדו, כי כל זכר לה', בין בכור בין פשוט ומשני הכתובים הגיע ענין המצוה שהוא בכור זכר לבד, כמו שביארו במכילאתא.
ביודענו כי קרבה העת שבה כל הקרקעות חוזרות לבעליהן, נדע כי הכל לאדון כל ונתרחק מן הגזל והחמדנות
ספר החינוך:
למנות השנים שבע שבע שנים עד שנת היובל, בארץ ישראל אחר התנחלנו בה, שנאמר: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים". וזאת המצוה, כלומר זאת הספירה של שני שמיטה עד שנת היובל, היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצוה, שהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העומר, ואחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן.
משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ, כמו שכתוב [ויקרא, כ"ה כ"ג]: "כי לי הארץ". ועם מצוה זו של ספירה שנה שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.
וענין זה של יובל, דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחין אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. וכן הדבר הזה, שרצה השם שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא צוה לעמו כן לזכותם ולהיטיב להם, כי השם חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.
ועוד שמעתי מפי החכמים שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו. גם בענין השביעיות, שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמנה שמנה או תשעה תשעה או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש ענין של חכמה גדולה וטובה, ידעוהו הם ולא ירצו למוסרו לכל אדם. ואף כי לא נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם היקף השביעיות סדור בהרבה ממצוותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבות, נעבוד האדמה שש שנים ובשביעי נשבות, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבות שנה אחת, וזהו היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסוכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחוג העצרת. וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת, ואחר מנין השבעה נחוג חג העצרת. וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום ענין, על חשבון שבעה, כמו שכתוב [בראשית כ"א, ל']: "כי את שבע כבשות תקח מידי". וכן בלעם שהיה חכם, עשה שבעה מזבחות. וכמו כן לשון שבועה, שהוא מתורגם קיום, אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי. ואתה הבן היקיר תזכה ותחקור ותרבה הדעת ותבין בדברים, ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה.
ואם תשאל, למה חייבו זכרונם לברכה למנות השנים שבע שבע מדכתיב: "וספרת לך", ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספירו ולא הזבה ימי ספירתה ואף על פי שכתוב בהם [ויקרא ט"ו, י"ג]: "וספר לו", "וספרה לה", זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינם.
תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל ענין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראים בהיפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו, יראה כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אמת. וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת (לך) דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגן של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם.
וכעין ענין זה מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה, וכתיב גם כן זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [ברכות כ"א ע"א] בברכת אמת ויציב דאורייתא, ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירת הלב לבד והשגחתינו על הדברים.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב מצות מנין זה, עד אחר כיבוש וחילוק הארץ, שנאמר [שם כ"ה, ג']: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו. ומשגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלה מצוה זו, לפי שבטלו היובלות מאותו הזמן ואילך, שנאמר [שם, שם י']: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה דוקא, וגם שלא יהיו מעורבים אלא יושבים בתקנתם. ובזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ, שנאמר [שם, שם י"א]: "יובל היא", כלומר בכל מקום.
ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ושדה אחוזה, ומקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהגין כל אלו, זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת בארץ מדבריהם, וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם.
ושנת השמיטה איזו היא, הכי אסיקנא במסכת עבודה זרה במימריה דרב הונא בריה דרבי יהושע בפרק קמא [ט' ע"ב] שהיא שנת י"ז לפרט לדעת רש"י זכרונו לברכה, ושנת י"ח לדעת רבינו חננאל זכרונו לברכה. וכל ענין שמיטת כספים, יתבאר יפה בפרק אחרון דמסכת שביעית. ויתר כל פרטי דיני שביעית, שם באותה מסכתא הבנויה על זה.
וענין מצוה זו, שהיא למנות השנים, זכרוהו זכרונם לברכה בספרא ובמקומות אחרים. וכבר כתבתי למעלה כי זאת המצוה מסורה לבית דין הגדול דהיינו הסנהדרין, שהם הנקראין עיני העדה, ושאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג.
קישורים:
מקורות נוספים:
