במדבר ו:
ה כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה צב:
הוא שצונו שהנזיר יגדל שער, והוא אמרו יתברך "גדל פרע שער ראשו". ולשון מכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מצות עשה ומנין בלא תעשה תלמוד לומר תער לא יעבור על ראשו. ושם נאמר הוא מה שנתתי בעשה, החופף באדמה והנותן סמנין, כלומר שהנזיר שם בראשו להשיר השער לא יהיה אז עובר על מצות לא תעשה כי הוא לא העביר כעין תער, ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה, והוא כמו שהוא שרש אצלנו. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר.
ספר החינוך:
שנצטוה הנזיר והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו להשם שנאמר: (במדבר ו, ה) "גדל פרע שער ראשו". ולשון מכלתא (ספרי זוטא כאן) גדל פרע מצות עשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר תער לא יעבר על ראשו.
משרשי המצוה. הקדמה כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משתפת מחמר ושכל, וזהו האדם היה דבר ראוי ומחיב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחיב שכלנו לשכן בתוך החמר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו, ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חמר, ואחר שנשתעבד לזה מכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החמר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי (כב, ע"ב) שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי משום דכתיב (בראשית, ב, ז), "ויהי האדם לנפש חיה", אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה, ועל זה אמר המלך החכם (קהלת ז, טז) "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם". וזו היא קדשת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו וכבוד ה' תשכון עליו, ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שתוף החומר שבו. והראיה שענין גידול השער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרנו, מה שאמרו זכרונם לברכה בנזיר ריש פרק קמא (ד, ב) אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה [הנאה]? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים, מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר (במדבר, ו ב) איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר ליי ועל כן, כדי להכניע היצר, גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאות ימי נזרו ולא הרשה לתקן אותם ולטל מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחלה, אבל נתחיב לגלחם מכל וכל כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגלוח הגמור יפסיד תאר האדם.
ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו זכרונם לברכה (שם יט, ע"א) יביא כפרה על עצמו על שצער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחיב עליו בענין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות ענוי יותר מדאי על נפשו, וכל דרכי השם יתברך ישרים, וצדיקים ילכו בם. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בפרושיו (במדבר ו יא) על דרך הפשט בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה, כי הענין הוא שצריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח השם והתחיל להיות נזיר להשם ראוי היה לעמד כן כל ימיו, ושבעים פנים יש לתורה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לט, א) שאם נתגלח הנזיר בין בזדון בין בשגגה ואפילו באנס, הרי זה סותר מנינו ומתחיל למנות שלשים יום, דקימא לן (שם ה, ע"א) סתם נזירות שלשים יום, כדי שיהיה לו פרע, ובמה דברים אמורים (רמב"ם נזירות ו א) כשנתגלח ברב ראשו בין בתער בין במין תער ולא נשאר כדי לכף ראשן לעקרן, אבל גלח מעוט שער ראשו אינו סותר מנינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מנינו מפני שתית היין ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מנינו מפני הטמאה, כמו שמפרש בכתוב.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בענין נזירות, דכל כנויי נזירות כנזירות, כלומר, מי שהיה עלג או מקומות שהכל עלגין ודרכן לומר במקום נזיר, נזיק או נזיח או פזיח, ואמר אחד מלשונות אלו על עצמו, כגון שאמר אהא נזיק או נזיח או פזיח הרי זה נזיר, שאין אומרים בנזירות שיהיו דברי פיו בכוון כלבבו כמו בשבועה, אלא מכיון שבלבבו להנזר ואמר דברים שיש להבין בהן שיהא נזיר, אף על פי שהן מלות שאין ענין הנזירות מובן מתוכן יפה הרי זה נזיר. וכן מה שאמרו שידות נזירות כנזירות, ומה הן הידות? כגון שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הרי זה נזיר. או שאמר אהא נאה ותפס בשערו הרי זה נזיר וכן האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן התגלחת, או מן הטמאה בלבד הרי זה נזיר גמור. והאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין או אטמא למתים או אגלח הרי זה נזיר ואסור בכלם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ונשאלים על הנזירות כדרך שנשאלין על שאר הנדרים. והאב מדיר את בנו קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד בנזיר, אבל לא האם, ודבר זה קבלה. והגוים אין להם נזירות, אבל יש נזירות בעבדים ובנשים. והבעל והאב מפר לאשה נדר נזירות כמו שאר נדרים, וכן האדון אם ירצה כופה לעבד לשתות יין ולהטמא.
ונוהגת מצוה זו, שחיב בגדול השער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה (שם יט, ע"ב) שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר, שחיב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמנין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשו בעונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם נזירות ב כא), שכופין אותו אם יש בנו כח לכפו לעלות לארץ ולנהג נזירותו שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו.
קישורים:
מקורות נוספים:
