במדבר כח:
ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
ג וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה לט:
הציווי שנצטווינו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום, ואלה נקראים "תמידין".
והוא אמרו יתעלה (במדבר כח, ג): "שנים ליום עולה תמיד".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו וסדר הקרבתם ועשיתם בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד.
להידבק בה' מתוך מעשים חוזרים
ספר החינוך:
שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח, ב): צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'. שנים ליום עלה תמיד. ומכל מקום, עקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן): ואמרת אליהם, אזהרה לבית דין.
משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) מה שעלה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים, אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר, שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצדיך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו, וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכר את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ספרי כאן): אשה ריח ניחח ליי, שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו, רק חפצו ברוך הוא, שעשה העבד מה שצוהו רבו, למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כח ע"א): שזמן שחיטתן של תמידין הוא הכבש האחד של בקר קדם שתעלה חמה, משיאור כל פני מזרח. ופעם אחת (עדויות ו ע"א) דחקה שעה את הצבור בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום והכבש השני של בין הערבים משש שעות ומחצה ולמעלה (פסחים נח ע"א), עד סוף היום זהו זמנו, אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו היה כדי שיקריבו קרבנות היחידים או של צבור בינתים, לפי שאסור להקריב קרבן אחר תמיד של בין הערעים. וכמעשה תמיד של שחר היה מעשה תמיד של בין הערבים, אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה, מבארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא (הלכות תמידין פרק א).
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצות שהן מוטלות על הצבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום בטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסוף ספר המצוות בד"ה "ואתה אם תבין") חשב בחשבון המצות שני תמידין לשתי מצות עשה, לפי שאין מצות שאן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.
הקרבנות ככלי לעקירת האלילות מישראל
מורה נבוכים חלק שלישי פרק ל"ב
כשתתבונן בפעולות האלהיות, רצוני לומר הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו בבריאת בעלי חיים והדרגת תנועות האברים ושכונתם קצתם לקצתם. וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש ענין אחר ענין. והמשל בהדרגת תנועותיו ושכונת האברים – המוח. מה שלפניו רך מאד, ואשר מאחריו קשה מעט, וחוט השדרה יותר קשה ממנו, וכל מה שיתפשט יתקשה. והעצבים – הם כלי החוש והתנועה. והיה העצבים אשר הצטרך אליהם בהשגת החושים לבד, או בתנועה קטנה שאין בה טורח מעט, כתנועת העפעפים והלחי, נולדו מן המוח, והעצבים אשר הוצרך אליהם לתנועת האברים יצאו מחוט השדרה. וכאשר אי אפשר לעצבים מפני רכותם, ואפילו היוצאים מחוט השדרה להניע הפרקים, עשה השם יתברך תחבולה שיצאו בעצב חוטים ונמלאו החוטים ההם בשר ושִׂיב עורק. אחר כן יצא העורק מקצה העצב וכבר החל להתקשות ולהתערב עמו מן החבל חתיכות קשות, וישוב מיתר, וידבק המיתר באבר ויחובר בו ואז יוכל העצב להניע האבר על זאת ההדרגה. אמנם זכרתי לך זה המשל האחד להיותו הנגלה שבפליאות אשר התבארו בספר תועלות האברים אשר הם כלם מבוארות גלויות למי שהשתכל בהם בשכל זך.
וכן הערים השם ועשה תחבולה בכל איש מאישי בעלי חיים היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש, והוכנו לו השדים להוליד החלב מפני שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו, עד שיתנגבו ויתקשו אבריו ראשון ראשון בהדרגה.
וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא יתברך באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום (שמות יט, ו) לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו יתברך, כמ"ש ובאר (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת וגו'", "וידעת היום והשבות" וגו' (דברים ד, לט), ולהנתן לעבודתו כמו שאמר (דברים יא, יג): "ולעבדו בכל לבבכם", ואמר (שמות כג, כה): "ועבדתם את ה' אלהיכם", ואמר (דברים יג, ה): "ואותו תעבודו". והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם. והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו – לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה".
ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו (שמות כ, כא): "מזבח האדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו (שמות כב, יט): "זובח לאלהים יחרם" וגו',(שמות לד, יד): "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש כהנים לבית המקדש ואמר (שמות כח, מא): "וכהנו לי", וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות הלוים והכהנים.
והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר עבודה זרה והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.
ואני יודע, שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה. ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה." שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה. והוא אמרו (שמות, יג): "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" וגו', "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" וגו'. וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה. כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכלת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת עבודה זרה. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום. וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצות אלהיות על יד משה רבינו (במדבר ט, כג): "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה". כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.ואני יודע, שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה.
א. הקרבן מעורר לתשובה ב. סוד נעלם – לה' לבדו
רמב"ן (ויקרא א, ט):
והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג, מו), כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים. ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו, אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול, וקושיא רבה על נקלה יעשו, שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח"! וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז, ז): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה'. ואמר בו (בראשית ח, כא): "וירח ה' את ריח הניחוח" וממנו אמר אל לבו "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן (שם ד, ד): וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל. ובלעם אמר (במדבר כג, ד): "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" , ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות (שם כח, ב): "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" , וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג), ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא "אל" ולא "אלהיך" ולא "אלהים" ולא "שדי" ולא "צבאות" אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר "אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה" (תהלים נ, יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני. ובתחלת ת"כ (ויקרא נדבה פרשה ב, מ"ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל.
ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו (דברים כז, ו): "והעלית עליו עולות לה' אלהיך" וכתיב (להלן כא, ו): "לחם אלהיהם הם מקריבים", "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב" (שם, ח) , וכתוב במזמור הנזכר (תהלים נ, יד): "זבח לאלהים תודה" ועוד כתוב (דהי"ב כט, ו-ז) כי "מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל".
אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח, ב): "את קרבני לחמי לאשי" ואמר (להלן ג, יא): "לחם אשה" שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב, ב): "והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' " יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג, יא-טז): אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה. והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם "עולה הוא" "אשה הוא" ולכך אמר הכתוב (להלן כא, ו): "כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש" כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס): ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד.
ובתורת כהנים (ויקרא נדבה פרק ו ): לה' לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור (תהלים נ, יד): "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך", כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז, ג), ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר (תהלים נ, ז-ח): "אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך" כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). וזה טעם המזמור כולו שאמר (תהלים נ, א): "אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו" שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס, ז): יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח.
והנה "ניחוח" מן "נחה רוח אליהו על אלישע" (מלכים ב ב, טו), "ותנח עליהם הרוח" (במדבר יא, כו), וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר "ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל" כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר (שופטים יג, טז): "אם תעצרני לא אוכל בלחמך" שאם יעשה לו לחם, לא יקבל ממנו, כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה, לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד.
השראת השכינה לאחר חטא העגל
רבי עובדיה ספורנו, כוונות התורה, פרק ו'
ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל, תיכף אחר מתן תורה, לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם. ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל, זולתי אחר מעשה העגל. כאמרו יתברך (ירמיה ז, כב): "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" . אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה, ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכליו. ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים, יספיק "מזבח אדמה" (שמות כ, כא), ואמר (שם, שם): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" – והוא כל מקום שיקרא באמת 'בית אלהים', כענין בתי מדרשות וזולתם – "אבוא אליך וברכתיך" (שם, שם). וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו (שם פסוק יט): "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ", ואחרי כן תיכף נתן המשפטים (פרקים כא-כג). ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם, אשר עמדו מרחוק ביראתם, הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשת "כה תאמר" הנזכרת, ואת המשפטים אשר תיכף אחריה, ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל. אבל בנה מזבח, והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד, ועליהם כרת הברית. ועלה אז הוא והזקנים, "ויראו את אלהי ישראל" (שם כד, י) בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו (שם, שם י): "ויאכלו וישתו" . אמנם אחר שחטאו בעגל, גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם, עם כל זה אמר (שם כה, ח): "ועשו לי מקדש וכו' " ולא באופן אחר, כי לא השיבם כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם חטאם בעגל.
א. הקרבנות כמענה לצורך אנושי ב. אמונה ותשובה ג. עידוד קשרי אהבה
שד"ל (ויקרא א, ב)
מן הבהמה וגו': הוא מאמר מוסגר, ואדם כי יקריב מוסב למטה אם עלה קרבנו, והמאמר מוסגר הוא לנוכח ולשון רבים, ושאר הפרשה ("אדם כי יקריב", "אם עולה קרבנו" וכו' וכו'), כולה לנסתר יחיד, וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על עניני הקרבנות. הקרבנות לא היתה תחילתם בצווי אלא רשיון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לקל על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו ולרצותו למען ימלא שאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלקיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם, והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות והחיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים. והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶשׁ, מן יְקוֹד אֵשׁ, ואחר כך הושאל לשון קדושה לענינים אחרים.
התורה האלהית, אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות, לא שלא היה זה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מידותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו מעט ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם. וההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשוה. ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלתי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא. כי כן היא מידת ההמון בכל דור ודור, ולא המון העם בלבד, אלא רוב בני אדם כך היא מידתם; איזהו מכובד אצלם? המכבד את עצמו ומגדיל מעלתו; ואמנם מי שהוא מעביר על מידותיו ואינו מבקש גדולה לעצמו, איננו חשוב בעיניהם.
ואלהי האמת אף על פי שאינו צריך לכבוד בשר ודם, הנה לתועלתינו ולטובתנו הוצרך להביא יראתו בלבנו לבלתי נחטא. ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבוא יראתו בלב העם בזולת קרבנות, ציוה עליהם. והנה פרי הקרבנות שהיה הציבור מקריב במקדש היה זה, שהיה מתרשם בלב ההמון כי אלוה ומלך גדול שוכן בקרבם ושהם חביבים עליו, וציוה להם עבודות הרצויות לפניו. ושהם, בעשותם העבודות ההן במצוותו, הם מתרצים אליו יום יום וממשיכים עליהם תמיד אהבתו. וציותה התורה שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו, אך כל העדה יקריבו את קרבנותיהם במקום מיוחד אשר יבחר בו ה', ולא יהיה זה חלילה כדי למעט מעשה הקרבנות (כדעת הרמב"ם במורה חלק ג' פרק ל"ב), אך היה לטובת האומה והצלחתה ולתיקון המידות ולשמירת הדת, כי בהיות לכל העם מקדש אחד יתקבצו כולם למקום אחד ויתקשרו לבותם בקשר האחווה ויהיו תמיד לאגודה אחת, ולא יהיה כל שבט וכל משפחה לעם בפני עצמו. ואם היה כל אחד בונה במה לעצמו, היה מספיק לכל אחד שיהיה האל מרוצה לו ומקבל זבחיו, ולא היה לבו דואג כלל לשאר בני אומתו, תחת שרצון התורה הוא שיהיה הגמול כללי לאומה, וכל ישראל ערבים זה לזה. גם היה אפשר שתתקלקל העבודה אצל משפחה או שבט וימירו את חוקותיה, ומעט מעט ילכו בחוקות הגויים ויקבעו להם מנהגים נתעבים לפניו ית' וגם את בניהם ואת בנותיהם יזבחו; ובהיות העבודה רק במקום אחד – הקילקול יותר רחוק, כי תצטרך לזה הסכמת האומה כולה (ועיין מה שכתבתי במדבר ט"ו ט"ו).
והנה קרבנות הציבור הם כדי שיהיה לישראל משכן ומקדש לעבודת האל, כדי שיתרשם בלבם כי ה' בקרבם והוא מלכם ומנהיגם המשגיח על מעשיהם והגומל אותם כדרכם וכעלילותם, ולא יתרשם זה בלב ההמון בלי ענין מוחש שירמוז אליו. ולפיכך הוצרך שיהיה המקדש כתבנית היכל מלך והוצרך שיהיה בו שולחן ומנורה ועל השולחן מערכת לחם והכלים השייכים לשולחן, קערותיו וכפותיו. ואחר שהיה המנהג להקריב לאלהים מנחה מן הדברים הנאכלים, היה מן הראוי שנביא לפני מלכנו מיני אכילה ושתייה, והנה הזבחים כנגד האכילה והנסכים כנגד השתייה, והוצרך שיהיו למלך משרתים העובדים בביתו ועומדים לפניו, והם הכהנים; ואחד מהם רואה פני המלך היושב ראשונה במלכות, והוא הכהן הגדול.
והוצרך שיהיו המקדש וכליו והכהנים ובגדיהם מפוארים בהוד והדר לכבוד, למען תתרשם בלב העם גדולת המלך השוכן בבית ותהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ואם בתחילה כשהיה כל אחד בונה במה לעצמו היתה העבודה מסורה לכל אדם או לבכורות, עכשיו שאין מקריבים רק במקום אחד, הוצרך שתהיה העבודה ביד משפחה אחת המשרתת בשם האומה כולה. והמשפחה הזאת המקודשת לעבודת האל ראוי שתהיה פנויה משאר מלאכות ועבודות; ולהיות עבודתה בבית ה' בשם האומה כולה – ראוי שתהיה פרנסתה מזומנת לה מאת העם. ואמנם לא היה ראוי שיהיה כל כהן וכל לוי מקבל פרנסה קבועה, והיה כצדיק כרשע; אבל הניחה התורה ברשות כל איש ואיש מישראל לתת מתנותיו לכל כהן ולכל לוי שירצה, ומתוך כך ישתדלו הכהנים והלויים להיות מרוצים לקהל בכשרון דרכיהם וביושר מעלליהם.
ואמנם קרבנות היחיד כולם לתועלת היחיד בכל העתים אשר יעברו עליו. אם תבואהו טובה, יתן תודה לה' ויקריב קרבנו, ובזה יתרשם בלבו כי מאת ה' היתה לו הטובה ויבטח בו ויתקן מעשיו כדי להמשיך עליו תמיד אהבתו וחמלתו; ואם יהיה בצרה, יתפלל לאל וידור נדר, שאם יחלצהו יקריב לפניו קרבן, וכאשר רווח והצלה יעמוד לו ישלם נדרו ויתרשם בלבו כי ה' הצילו. ואם חטא בשגגה, יביא קרבן ויתרשם בלבו כי אלהיו סלח לו והוא רצוי לפניו כבתחילה. ואם לא היתה כפרה לשוגג, היה החוטא אומר בלבו; מי יצילני מיד האל הקשה הזה? כי הנה עתה בבלי דעת חטאתי וחרה אפו בי וישליכני מלפניו ואין לי תקוה להשיב חמתו; אם כן, למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה? – ואמנם החוטא בזדון לא היה מביא קרבן, כדי שלא יתרשם בלבו כמחשבת הגויים הקדמונים שהאל לוקח שוחד מן החוטאים וסולח להם על פשעיהם.
ועוד תועלת אחרת היתה בקרבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים, הנה גם מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או עד היום השלישי ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלם ולאכלו עם בני ביתם, והנה המשלם נדרו לה' על חסד אשר עשה לו היה מוכרח לשמח עמו גם אחרים, ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים, ועיין למטה י"ט:ט'.
קישורים:
מקורות נוספים:
