תיט. מצות תלמוד תורה

דברים ו:

ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה יא:

היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". ולשון ספרי לבניך אלו תלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים. ושם נאמר ושננתם שיהו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון. וכבר התפזר הזרוז על מצוה זו ולשקוד בה תמיד במקומות הרבה מן התלמוד. ונשים אין חייבות בה מאמרו בה (דברים יא, יט) "ולמדתם אותם את בניכם" ואמרו בניכם ולא בנותיכם כמו שהתבאר בגמרא קדושין (כט ע"ב, ל ע"א).

ידיעת דרכי ה'

ספר החינוך:

מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר: (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך", ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן), בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר (מלכים ב, ב, ג), "ויצאו בני הנביאים". ושם נאמר, "ושננתם", שיהיו מסודרין בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים שנאמר: (דברים ה, א) "ולמדתם ועשיתם", "למען ילמדון" (שם לא, יב), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט).

שורש מצוה זו ידוע, כי בלמוד ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה מב ע"א), מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד), ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא "שמע ישראל" (שם ו, ד). ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד עול הילד בלימוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותוקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מוח, ויוכל לסבול יגיעת הלימוד ולא יקרנו חולי ההתעלפות בסיבת היגיעה רבה עליו, ואולם אחר התחזק כוחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר ומחוייב להביא צוארו בעולה של תורה ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, ישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל ע"א), עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן. פירוש, אדם שהיה בדורם ששמו כן שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התירוץ שהחיוב ללמדם מקרא דהיינו תורה כמו שעשה אבי אביו של זבולון, ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבא עליו ברכה.

ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אותם, ואם היו האב והבן צריכין ללמוד ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמוד תמיד, הוא קודם לבנו, ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו.

ועד אימתי חייב כל אדם ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר: (דברים ד, ט) "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו (שבת פג ע"ב), שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמוד תורה, שנאמר: (במדבר יט, יד), "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין בריא בין בעל יסורין, וכבר אמרו זכרונם לברכה (עירובין נד ע"א), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, הכל חייבים לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר: (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה".

ותחילת דינו של אדם אחר המות הוא על שנתבטל מן הלימוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין מ ע"ב) מדכתיב: (משלי יז, יד) "פוטר מים ראשית מדון", כלומר, מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות. ואין מים אלא תורה, שנאמר: (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקיימת אלא באיש דכא ושפל רוח ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים אלא בעמקים (תענית ז ע"א).

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל ע"א), שחייב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר להרגיל עצמו להיות בקי בגירסת המשניות והברייתות שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין העניינים משורש. ולא ישית כל לבו באחת מהן, פן ישכח השאר. ושלשתן הן עיקר התורה שאי אפשר לדעת זולתם.

וכן מה שאמרו (בבא בתרא כא ע"א) שחייב הציבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, וכ"ה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד.

ומה שאמרו (אבות ב, ד) שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה, שמא לא יפנה לעולם. כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו של עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחוק עצמו לעסקה של תורה. וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עולן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאוזן שומעת.

ויתר פרטיה מבוארין בקידושין פרק ראשון ובמקומות מפוזרים בתלמוד.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר: (דברים יא, יט) "בניכם", ודרשו זכרונם לברכה (קידושין כט ע"ב), ולא בנותיכם, וכן אינה חייבת ללמד בנה, דכל שאינו בחיוב ללמוד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ אף על פי שאינה מצווה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה. וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים (סוטה כ ע"א) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן.

ועובר על זה ולא לימד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן, ביטל עשה זה. וכן כל מי שיש סיפק בידו ללמוד בשום צד, הוא בכלל עשה זה, ועונשו גדול מאד אם לא יקיימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.

להביא לידי מעשה

רמב"ן (דברים ו, ז):

ושננתם לבניך – גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר, כי מאחר שצוה במצות, חקת עולם לדורותיכם, "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא, יז), "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך" (בראשית יז, י), הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם.

שקידת התורה מביאה אהבת ה'

העמק דבר (שם):

והיו הדברים האלה וגו'. כדתניא בספרי וכי היאך אדם אהב להקב"ה, "והיו הדברים האלה", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, (זה הלשון מוכיח על חכמת הבריאה והטבע, וכמו שכתב הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' סוף הלכה ב: "ולפי הדברים האלה אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיה פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" עכ"ל, וכוון רבנו לזה הספרי.

אבל כבר חלק רב האי גאון ז"ל על זה ואמר דאהבה אינו בא אלא מעסק התורה ולא מחכמת הטבע, ומפרש הספרי והיו הדברים האלה היינו עסק התורה דוקא מועיל להכיר את מי שאמר והיה העולם הוא חכמת הבריאה, ולאהוב אותו יתברך, אבל כשאינו עוסק בתורה, אפילו לומד חכמת הבריאה אינו מוצא אהבה, וכל זה דומה למי שיודע שיש אדם שהוא גדול וראוי לאהבו אבל אינו מכירו, ואם כן אפילו רואה אותו אדם שהוא גדול וראוי לאהבו, מכל מקום אינו אוהבו כיון שאינו מכירו מי הוא, כך אין משיג אהבת ה' אלא ע"י שקידת התורה, שמתוך כך הוא מכיר את ה' שאמר והיה העולם, הוא חכמת הבריאה, אבל כל זמן שאינו עוסק בתורה דומה לאינו מכירו, ומשום הכי אפילו לומד ויודע חכמת הבריאה אינו משיג אהבה), ואם כן הוא אזהרה על שקידת התורה שמביאה לידי אהבת ה'.

חזקוני (דברים ו, ו):

והיו הדברים האלה לפי שאמר למעלה ואהבת את ה' אלקיך ואיני יודע כיצד, תלמוד לומר, "והיו הדברים האלה על לבבך", מתוך כך תהיה מכירו ואוהב אותו.

לזכות ביראת שמים

שו"ת הרמב"ם (סימן שכג):

התכלית המגיע מתלמוד תורה הוא יראת שמים כמו שנאמר: "ליראה את השם הנכבד".

קרבת ה'

דרך ה' לרמח"ל (חלק א, ד):

ואמנם אמצעי אחד נתן לנו האל, יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה. והוא בשתי בחינות: האחת בבחינת ההגיון והלימוד, והשניה בבחינת ההשכל.

היבטים בעידן המודרני

עמל התורה הוא התכלית ולא אמצעי

לעומת הדת היהודית, שמצוותיה המעשיות מוסבות על מציאות האדם כמות שהיא, ניצבות דתות המציגות את עצמן כדרכים ואמצעים לחילוץ האדם ממציאותו ולהעברתו – מבחינה נפשית – למציאות שבה שולטות קטיגורות אחרות על זכויות וחובות, של משימות והישגים. הנוצרי המכיר במאורע של שנת 33 ודבק בו – נגאל, ז. א. יסודות קיומו הנפשי משתנים ; בין השאר הוא נעשה חפשי מן המצוות המעשיות. יהדות-ההלכה אינה מכירה גאולה כזו. המשימה שהיא מטילה על האדם היא פרמאננטית ואין-סופית, ושום הישג דתי אינו בגדר השגת מטרה, שלאחר השגתה ניתן לראות את המשימה כמושלמת. קיום כל התורה ומצוותיה אינו אלא הכשרה להוסיף ולקיים את התורה ואת מצוותיה. מעמדו המציאותי של האדם והתפקידים הנובעים ממנו אינם משתנים ע"י שום הישג דתי.
הדגמה סמלית אדירה לכך משמש הרגע הגדול של מוצאי יום-הכיפורים :  
לאחר יום זה שעיצומו מכפר, והתשובה בו ודאי מכפרת, וישראל מיטהרים בו – ולפני מי הם מיטהרים ומי מטהר אותם ? – מגיע סיומה של נעילה, "שמע ישראל" והתקיעה הגדולה ; ומה המלה הראשונה אחריה ? "והוא רחום יכפר עוון" ; הווה אומר : הסיטואציה של האדם במוצאי יום-כיפור היא בדיוק כסיטואציה שלו לפני מנחה של ערב יום-כיפור, ומה שהעלה בידו אינו אלא עצם המאמץ הדתי של היום הגדול הזה, ומיד עליו להתחיל להתכונן לקראת יום-כיפור הבא, וחוזר חלילה עד סוף ימיו. כיוצא בו, העמל בתורה אינו אמצעי להגיע בו למטרה מסויימת, אלא עמל זה הוא התכלית עצמה, "ועד מתי חייב ללמוד? – עד יום מותו" 
ההלכה כגילוי דתי אנטי-אשלייתי איננה משעשעת את האדם בחזון של מגמה שהוא יכול להשיגה ושעם השגתה מילא את המשימה המוטלת עליו. משטר המצוות המעשיות, המלוות את האדם משעה שהוא עומד על דעתו ועד מותו אינו מושפע משום הישג שהאדם משיג אותו. קיום מצוות מעשיות היא דרך האדם לקראת אלוהיו, שהיא דרך נצחית ומטרתה אינה מושגת ואינה ניתנת להשגה. חייב אדם לדעת שדרך זו אין לה סוף; הוא הולך בה, ותמיד הוא נמצא באותה נקודה. ההכרה שהתפקיד הדתי המוטל על האדם הוא אין-סופי, ושלעולם אין האדם מגיע לתכלית- זוהי האמונה הדתית המתגלמת בקביעות, ברציפות ובהתמדה של עשיית מצוות. המעגל של המצוות המעשיות חוזר תמיד : "וכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – כי אחרי כל עשיה מעמדו של האדם נשאר כפי שהיה לפני העשיה. אין האדם יכול להשיג את המטרה של קרבת אלהים, המרוחקת ממנו מרחק אין-סופי ; "כי אלהים בשמים ואתה על הארץ" ; לפיכך מהו התוכן ומהי המשמעות של מעשה המצוות ? – המאמץ שאדם עושה להשיג את המטרה הדתית.

ישעיהו ליבוביץ', "מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)", יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 13-36.


קישורים:

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן