דברים ח:
י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה יט:
היא שצונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה והוא אמרו (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה". ולשון התוספתא (ברכות ו, א) ברכת המזון מן התורה שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות ממסכת ברכות.
הודאה על ברכת ה'
ספר החינוך:
לברך את השם יתברך אחר שיאכל האדם וישבע, מלחם, או משבעת המינין הנזכרים בכתוב (דברים ח, ח) כשהוא זן מהן, ולחם סתם נקרא פת העשוי מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכוסמת, ובכלל השעורה שבולת שועל ושיפון. ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". וזאת השביעה אין לה שיעור שוה בכל אדם, אבל כל אדם יודע שביעתו, וידענו שיעור שביעת הצדיק שהוא באוכלו לשובע נפשו, ארצה לומר כדי מחיתו לבד. והראיה שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות (כ ע"ב), דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפירוש הכתוב הזה ובדינין היוצאים ממנו בדיני מצוה זו בעזרת השם, ואודיע המחלוקת שיש לרבותינו במשמעותו.
משרשי המצוה. הקדמה. הלא הגדתי לך בני במה שקדם כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם, או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל, וכל הברכות הוא מחדש אותן וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר תהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כוונת הענין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורר אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת הענין, כי כבר הוגד לי ושמעתי מפי חכמים כי יש בדברים אלה יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים. אבל רוב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.
ידוע הדבר ומפורסם כי השם ברוך הוא פועל כל הנמצא, וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה, וממדותיו ברוך הוא שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה רק מי שהוא מטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו, כי הוא המבורך ומבורך יכלול כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו. ואחר הזכרה והודאה זו לפניו אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים דעת או סליחה לעוונותינו או רפואה או עושר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו אנו חוזרים ומודים אליו בזה לומר כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של ברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב.
ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל, נאמר שהכוונה בו שאנחנו מתחננין אליו שיהי רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש יתברך, כלומר יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך ומודים כי ממך תתפשט בכל, ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו שהוא חפץ להיטיב כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבוקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמיה. ומן השורש הזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס ע"ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.
ומן השורש הזה שאמרתי שהזכרת ברוך היא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחילת השאלה ובסופה לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות, יצאו לפי דעתי החילוקין שקבעו לנו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יא ע"א) בענין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות. כיצד, כל ברכה בעולם שיש בה בקשת דבר מאת השם או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת, פותחת בברוך וחותמת בברוך, כגון יוצר אור דשחרית ומעריב ערבים דערבית וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה שסמוכה לחברתה חותמת בברוך אבל אינה פותחת מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפול הודאת קבלת האדנות פעמים בבת אחת בשביל חילוק השאלות שאנחנו שואלין לפניו. אבל ראוי להיות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו ראוי לו לחזור ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כולן אם תחשוב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקידושא ואבדלתא ואחרות, כבר תירצום לנו כולן מורינו ישמרם אל. והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר כשתבוא בסמיכות תאמר בענין כן וכשלא בסמיכות כן, כי הם יברחו מן החילוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת.
וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארוך, ידוע הדבר לכל יודע ספר שכולן פותחות בברוך ולא חותמות מן הטעם הנזכר, דמכיון שהזכיר מלכות השם ואדנותו ומיד גמר דבריו, אינו מן החיוב לחזור פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צורך, דבר ברור הוא.
וכל הברכות שהן קבועות לשבח השם לבד, כגון הרואה הים הגדול ואילנות טובות וכן שומע קול רעמים, ויתר הענינים הנזכרים בפרק הרואה, מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר, כי המזכיר שבחים די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחילה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל, שאילו המבקש דבר או רוצה ליהנות ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא, וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך וכן ברכת המצות פותחות בברוך, לרוב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לה ע"א), שאף על פי שהתורה לא תחייב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים זכרונם לברכה חייבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו בין שהוא מפירות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר בראותם שהתורה תחייב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקיים גופו קיום חזק, והלכו הם אחר הטעם הזה וחייבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן מכיון שיהנה האדם בו. וכמו כן חייבונו זכרונם לברכה לברך קודם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, עשו הברכה על דרך משל כנטילת רשות מבעל הבית לאכול מן הנמצא בביתו.
ויש מרבותינו שדעתן לומר כי התורה תחייבנו ברכה אחר כל שבעת המינין, כמו שנתחייבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין כמו תמרים ויין ודבלת תאנים, ואמרו שעל כולן נאמר ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו גם כן ששביעה דאורייתא היא בכביצה לבד דבהכי מיתבא דעתיה דאיניש. ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיה בגמרא למצוא חיוב ברכה דאורייתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה טעון ברכה. נראה מכאן שאין חילוק בשבעת המינין בין אותן הזנים מהן לאחרים שבכולן חיוב הברכה מן התורה. אבל מכל מקום ראיתי הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו שנראה לי מדבריהם לומר שאין עיקר חיוב ברכה דאורייתא אלא על אכילת שביעת מזון, ולא על שאר מינין אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים וענבים ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זייני, כי התורה לא תחייב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה.
ואחר הכרעה זו אם נסתפק לו אם בירך מעין שלש אחר כל שבעה מינין חייב לברך מספק, וכן אם נסתפק לו בברכת המזון ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה, חייב לברך, ובלבד שאכל כביצה. אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה ונסתפק אם בירך או לא, מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששיעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים כל זמן שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק. ואומר אני באולי כי מה שנראה רבים מהמון העם מקילין בברכת מעין שלש, ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מיקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעיקר ציווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון, ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא ענין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על כל שבעת מינין הנזכרים בתורה.
וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות (כא ע"א) והיא ברכת התורה לפניה, גם הרמב"ן ז"ל יחשוב אותה מצות עשה בפני עצמה. והענין הזה שחייבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה ובמזון לאחריו, מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא לא ישאל מן החומר לעבדו ולהודות בטובו רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר וקודם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחייבנו האל להודות לפניו קודם קריאת התורה. ומודה על האמת ימצא טעם בדברי.
ואחרי זאת נגיד דרך כלל חיוב הברכות דרבנן, והם לברך קודם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך ואחריו כמו כן. וכן חייבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קודם הריח, אבל לא אחריו. וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו בו ברכה. וכן חייבונו לברך השם ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותנו מצוותיו היקרות, ואמרו (פסחים ז ע"ב) שמברכין עליהן עובר לעשייתן, והענין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה, וכמו כן חייבונו לברך ברכות בשבח הבורא על עוצם גבורותיו, כגון הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים כמו שמוזכר בפרק הרואה.
ונוסח הברכות כולן עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (פסחים מח ע"ב) משה תקן ברכת הזן יהושע ברכת הארץ, על עיקר הענין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרוע בנוסח שלהן, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה. ומכל מקום בדיעבד מי ששינה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה, אין מחזירין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לב ע"א) שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת השם ומלכות שמים.
וחייבונו זכרונם לברכה (שבת כד ע"א) להזכיר בברכת המזון קדושת היום, כלומר ענין שבת או ימים טובים כמו שידוע. והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחייב אדם לאכול על כל פנים, והן שתי סעודות מחוייבות דהיינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסוכות. ודעת קצת המפרשים בכל שבת ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן.
ואכתוב לך בני עוד מעט בדיני ברכות הסעודה, ואף על פי שהרבה הרווחנו הדבור בזאת המצוה, מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה. כל ישראל צריך ליטול ידיו קודם אכילת פת במים הראויין, כלומר שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשה בהן מלאכה, ושיעורן רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך ליטול לאכילת פת עד הפרק שסוף האצבעות בו. ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחלה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה.
וכל דבר שבא בסעודה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים כגון תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פירות שבעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע בטנו ולמלא רעבונו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעודתו בין אחר שגמר מלאכול פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו. וכן הדין אם אינן באין דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם. ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעודה, אי מידי דזיין הוא כגון תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אינשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון פירות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון, מברך לפניהן ולא לאחריהן, דברכת המזון פוטרתן. ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעודה זית מליח וכיוצא בו לפתוח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פירות, דין מזון יש להן ופטורין בברכת הפת לפניהן ולאחריהן.
הביאו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכולן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פירות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחלה על הקודם בפסוק, וכולן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה, מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר אותו שרצונו לאכול בתחילה. ואם אין שם חביב לו יותר מחברו, מקדים החשוב בברכה דהיינו פרי עץ, שהברכה מיוחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה.
יין אינו בכלל פת כלל ואין ברכת הפת פוטרתו, וענין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים זכרונם לברכה (ברכות נט ע"ב) ברכה אחרת על היין היכא שהביאו יין שני בתוך הסעודה או אחר סעודה מלבד אותו שהביאו תחילה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו בין בתוך הסעודה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא דאיהו נמי זיין וישמח.
מים אחרונים חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע כגון קסמין וכיוצא בהן. ומי שלא אכל דבר מזוהם ולא טלטל מלח בסעודתו אינו צריך להן.
בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדושת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב אומרים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חדש וחולו של מועד וחנוכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו ואין מזכירן כלל. כך מקובל אני מרבותי ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה יתבארו במסכת ברכות.
ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ובנקבות הוא ספק לרבותינו אם חייבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא בירך אחריו ביטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה ביטלה מצוה מדרבנן ואולי מצוה דאורייתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קודם שיברך הברכות המתוקנות בתורה או ברכת אהבת עולם ביטל מצוה דאורייתא, ולפיכך מי ששכח אם בירך ברכת התורה בשחרית אם לא בירך חוזר ומברך. ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם לבד אלו שזכרנו ביטל מצות חכמים לבד, "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י, ח), והזהיר בהן יתברך מדה כנגד מדה.
וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקודש שלא לצורך, וחכמים סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלהים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל בין לצורך או שלא לצורך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו בהזכירו אלהים בתוך דבריו באמרו אליה "כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי" (שופטים טז, יז), וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט ע"ב) מנא ידעה, ומהם שאמרו ניכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלהים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך סיפור.
הודאה על הארץ ביחס לקושי מצרים וקושי המדבר
רמב"ן (דברים ח, י):
ואמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ", כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם. ורבותינו (ברכות מח ע"ב) קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' אלהיך, וכן "…וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ…" (דברים כב, ח), וכן "…וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ…" (דברים טז, א), "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה…" (דברים כו, ב), ורבים. וטעם "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה"- כמו ועל הארץ הטובה, יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה, והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום.
רבינו בחיי על התורה (דברים ח, י):
"וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". על דרך הפשט, כשתזכור ימי הרעה שעברו עליך בגלות מצרים והיותכם שם בשעבוד גדול, ותזכור גם כן ענוי המדבר עתה, בבואך בארץ ותאכל ותשבע מפריה ומטובה תברך על זה לשמו של הקב"ה.
שלא יגזול מהקב"ה השגחתו
רבינו בחיי על התורה (שם):
ועל דעת רבותינו ז"ל (ברכות כא ע"א), "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", הוא מצות עשה לברך ברכת המזון, והוא כמו (דברים כב, ח): "…וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ…", (דברים טז, א) "…וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ…", ובאור "עַל הָאָרֶץ" ועל הארץ.
ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד עליו השלום (תהלים קמה, א): "…וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ…", ואמר (תהלים ק, ד): "…הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ", ורבים כן.
ועל דרך הפשט, אומר תחלה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא מציאותו, ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל, ואם כן אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך, או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והרבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו, ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבין, והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, וזהו שאמר (ברכות לה ע"ב): כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד): "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ…", כלומר גוזל להקב"ה ההשגחה ולכנסת ישראל הפירות, שבעון זה הפירות מתמעטין לישראל בסבתו, שהרי כל העולם כולו נדון אחר רובו, וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו, לכך יש לו להראות את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו.
להוסיף ולהרבות רוח הקודש
רבינו בחיי על התורה (שם):
ועל דרך הקבלה, "וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה", אין הברכה צורך הדיוט בלבד וגם אינה הודאה בלבד אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון (שמות כג, כה): "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ".
ויש לך להשכיל מאמר רבותינו ז"ל שאמרו בבא מציעא פרק המקבל (קיד ע"א) בסופו בענין בעל חוב (דברים כד, יג) "…וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ…", מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשה שם בגמרא ולא, והכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", אלא ולך תהיה צדקה, יצא הקדש שאינו צריך צדקה, שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות (ז ע"א) אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת (פט ע"א) אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכה.
והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סבה שיתברכו כל בריותיו ממנו, ואמרו עוד (יבמות סד ע"א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ואילו לא היתה הברכה והתפלה כי אם הודאה לבד למה יתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים, והלא ברב עם הדרת מלך, אבל לשון "וברכת" ענין תוספת ורבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה, מי שכל ברך כורע לו, וכן מצינו בספר הבהיר (אות ד) מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא, שנאמר (ישעיה מה, כג): "…כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ…", מי שכל ברך כורע לו.
שנזכור את ה' ולא נסור מדרכיו מרוב הטובה
משך חכמה (דברים ח, י):
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וכו'". מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" זו ברכת הזמון, "את ה' אלקיך" זו ברכת הזן, לפי גירסת הגר"א וכו'. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב, לא כל שכן? ואין לי אלא ברכת המזון, ברכת התורה מנין? אמר ר' ישמעאל קל וחומר, על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן? (ברכות מח ע"ב). ובפרק מי שמתו אמר ר' יוחנן, למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר. ומסיק שם דברכה שלפניה הוא מדרבנן, וכן בדברי תורה. וטעמא נראה, דאם נעיין על התשלום על גמול הטוב שגמל לו הקב"ה אז הוא קל וחומר מעליא. מה על חיי שעה מברך, על חיי עולם לא כל שכן? וכן מה כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן? שזה תודה וברכה עבור גמולו שגמל אליו השם יתברך.
אך באמת אין הברכה על זה בלבד, רק הוא ענין ומכוון אחר, שכשאוכל ושבע אז הוא עלול לבעט, וכמו שאמר הכתוב (דברים ח, יב – יד): "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וכו' וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…". מלי כריסי זני בישי (ברכות לב ע"א). לכן צוה השם יתברך שכשיאכל וישבע, יזכיר שם אלקים בתודה ויברכנהו ויזכור כי "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח) ומידו לוקח האוכל למלאות נפשו כי ירעב. וזה שאמר בסמוך (דברים ח, יב – יח): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח וכו' פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וכו' וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ… וְזָכַרְתָּ וכו' כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". הראה לנו טעם הברכה, שלא יקשיח לבבו מדרכי השם יתברך ועדותיו. וזה יתכן דוקא כשהוא שבע, לא כשהוא רעב.
להזכיר לנו את השגחתו הפרטית של ה'
הרש"ר הירש (דברים ח, י):
"ברך את ה'" פירושו, לקדם ולהגשים את מטרות ה' שנמסרו לאדם הפועל בחירות מוסרית, או לקבל על עצמו להגשים את המטרות האלה בחיי המעשה. כל אימת שנתחזקת על ידי ברכת ה' וסיפקת את צורכי קיומך הגופני, עליך לזכור את ה' אלהיך שהחזיר לך את כוחך וסיפק את צורכי קיומך. לפיכך עליך להקדיש לו את כל ישותך שנתחזקה ונתעלתה, ועליך למסור את עצמך לקידום מטרותיו ולהגשמת רצונו עלי אדמות, וחובה עליך לבטא אותו נדר הקדשה על ידי מלים של "ברכה".
הרי זו מצות ברכת המזון הנוהגת אחרי אכילת לחם, והיא באה להזכיר לנו את ההשגחה הפרטית של ה', שנודעה לנו בנס הגלוי של המן, והברכה נועדה לטפח ולשמור את הידיעה הזאת במסגרת תנאי המזון הרגילים, כפי שהם נוהגים דרך קבע בחברה האנושית. נמצא שכל פרוסת לחם תהיה נתפסת כמתנה ישירה של ה', כדוגמת המן שירד משמים להולכי המדבר. ההלכה שנתקבלה במסכת ברכות (מד ע"א) מייחסת את מצות "ואכלת ושבעת" וגו' אל הלחם שנזכר בפסוק הקודם (פסוק ט), ולא אל הפירות שנזכרו בפסוק שלפניו, שכן פסוק ט פותח משפט חדש המתחיל בתיבת "ארץ", והוא בא לתאר את טיב הארץ: יושביה אינם אוכלים לחם לחץ, אלא הם אוכלים את לחמם מתוך הרחבת הדעת וביתם מלא כל טוב. אולם המושא העיקרי של הפסוק הוא "לחם", ולשון "ואכלת" וגו' מתייחס אליו. בהתאם לכך, ברכת המזון נוהגת מן התורה רק אחרי אכילת לחם, וזו האזהרה הנלמדת מכאן: אל יעלה על דעתנו שה' מספק לנו רק את הנכסים ואת ההנאות שהם בגדר מותרות, אלא אפילו הלחם המקיים את נפשנו לא נמסר לידנו, אפילו הקיום הערטילאי של האדם הוא מתנה ישירה של השגחת ה'. הכל הוא "מוצא פי ה'" וכל נשימה ונשימה תלויה במאמרו. רק לחם העשוי מחמשת מיני דגן קרוי "לחם" ואלו הם: חיטה ושעורה וכוסמין שבולת שועל ושיפון. חמשת מיני הדגן האלה כלולים כולם ב"חטה ושעורה". אכן יש שיטה האומרת שמצוה מן התורה לברך גם אחרי אכילת שבעת המינים הנזכרים בפסוק ח.
ההקשר שברכת המזון כתובה בו בתורה, וכן גם עצם מושג ה"ברכה", מלמדנו שמצוה זו איננה חובת נימוס של אמירת תודה על המזון, אלא תוך שהיא מזכירה לנו שקיומנו תלוי רק בה' לבדו הרי היא מחיה ומעוררת בלבנו גם את כל המסקנות הנובעות מעובדה זו למילוי תפקיד חיינו. משום כך ברכת המזון כוללת ארבע ברכות המקיפות את כל היסודות של מושג "היהודי". ההשגחה הכללית של ה' על עולמו והשגחתו הפרטית על דברי ימי ישראל הציבה את היהודי על משמרתו, וחובה על כל דור יהודי להכיר את התפקיד המוטל עליו.
זו היא הידיעה שנודעה על ידי ירידת המן בוודאות גמורה לכל נפש מישראל: כדרך ש"שמו" של ה' "מהווה את העתיד" לכל נפש אדם, כן ה' שם את עיניו בהשגחה פרטית על כל נפש וצורכי עתידה. לפיכך כל פרוסת לחם שנאכלה וכל רגע של המשך החיים שנתאפשר על ידיה הוא מתנת "טובו" של ה', וטובו של ה' מתגלה כ"חן", כ"חסד" או כ"רחמים" הכל כפי מידת זכותו של המקבל. דבר זה בא ליד ביטוי בברכת הזן, שהיא הברכה הראשונה של ברכת המזון, והמברך ברכה זו נודר להקדיש את חייו למי שזן את הכל.
קישור האוכל אל תכלית עבודת ה'
דרך ה' (חלק ד פרק ט):
והנה על פי דרך זה הוסד ענין הברכות שתיקנו חכמינו, זכרונם לברכה, על כל עניני העולם והנאותיו, ושורש לכולן ברכת המזון שנצטוינו בה בתורה. וענין זה הוא, כי הנה כבר ביארנו, שכל הענינים הנמצאים וחקוקים בטבע הנה הם כולם פרטים מכוונים אל התכלית הכללית, שהיא הגיע המציאות כולה אל השלמות, וחלקם בדבר הזה כפי המדרגה אשר הם בה באמיתת מציאותם. ואולם האדם הנמשך אחר חוקות טבעו ופועל הפעולות כפי מה שהוחק לו, יש לו להתכוון תמיד לעבודת בוראו, ולמה שיוצא מן הפעולות ההן תועלת ועזר אל השגת התכלית הזו, יהיה באיזה דרך שיהיה, כפי מה שסודרו הדברים באמת. פירוש, כי כבר יהיו ענינים משמשים לדבר הזה מיד, ודברים ישמשו למשמשים אחרים, עד שאחר גלגול גדול של ענינים רבים נמשכים זה אחר זה יגיעו אליו, ואולם, יהיו הדברים באיזו מדרגה שיהיו, הנה ראוי שלא יוטלו אלא לכוונה זו, למה שמגיע מהם אפילו אחר עשר מדרגות עזר אל השגת התכלית, ולא לכוונה אחרת, דהיינו כוונת התאוות, והנטיה החמרית אל המותרות, ויישמרו כולם בגבולים שחקקה להם התורה האלהית, ואז יהיו כולם באמת עוזרים לדבר הזה, וייחשבו כולם תנאי עבודה.
והנה לימדתנו התורה, שאחר שנהנינו במאכלינו ושתייתנו נודה לפניו, יתברך, ונברך שמו, ונחזיר הדבר אל התכלית האמיתית שלו, שהיא העזר אל התכלית הכללית שזכרנו, עד שנמצא בכולם מתגדל כבודו, יתברך, במה שחפצו נעשה ועצתו מתקיימת. וזה כלל ענין ברכת המזון. וכן כל שאר ברכות הנהנין שאחר ההנאה.
כגודל הקבלה כך גודל התודה
נתיבות עולם (נתיב העבודה פי"ח):
הברכה שהוא עיקר בברכות הוא ברכת המזון שיהיה נזהר שיהיה מברך השם יתברך אשר נתן לו מזונות שלו שהוא דבר גדול על הכל. וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיח ע"א) קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאלו בגאולה כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע ואלו במזונות של אדם כתיב האלהים הרועה אותי מעודי. פירוש זה כי הגאולה היא כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר, והוא יוצא מרשות אחר לחירות. ולכך המלאך יכול להוציא אותו ולגאול אותו, כי המלאך אין נמצא דבר זה בו שיהיה המלאך תחת רשותו של אדם רק הוא תחת רשות הקב"ה, וזה לא נקרא שהוא תחת אחר כי הוא יתברך הכל תחתיו וכך מחייב שיהיה ואין זה חסרון רק כך הוא בריאתו. לכך כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר הוא צריך לגאולה. ולא שייך שעבוד במלאך שיהיה צריך לגאולה, ולכך אפשר שיהיה המלאך גואל אותו מאחר שלא נמצא בו החסרון הזה הוא השעבוד במלאך.
אבל הפרנסה שהוא קיום של אדם כי אחר שנברא האדם צריך לקיום, הפרנסה מקיימת האדם, והנה העליונים גם כן צריכים אל הקיום מן השם יתברך שהוא יתברך מקיים אותם ואיך יהיה דבר זה על ידי מלאך מאחר כי גם המלאך צריך לקיום, כי מאחר שגם המלאך צריך לזה אינו יכול להשלים אחר, ולפיכך הפרנסה היא על ידי ה' יתברך בעצמו. וזהו האלהים הרועה אותי מעודי, ואלו בגאולה כתיב המלאך הגואל אותי.
והנה תראה ותבין כי הלב מפרנס כל האיברים בעצמו וכולם מקבלים חיות ממנו, וכן כל הנבראים מקבלים קיום מן השם יתברך. וזה אמרם בפרק קמא דברכות (י ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם אף הנשמה זנה את כל האיברים, הרי מדמה הנשמה בזה להקב"ה בענין המזונות, ועל ידי זה נזכרו שם הרבה דברים על המזונות שהם קשים ואין כאן מקום זה, ולכך הדעת נותן והשכל מחייב שלפי גודל הדבר הזה שמקבל האדם הפרנסה, צריך לברך את השם יתברך על זה ברכה שלימה וכמו שיתבאר עוד דבר זה בברכת המזון.
שלא יבוא לקטרוג יצר הרע
פרי צדיק (פרשת נח אות י):
והוא כמו שאמרנו דאכילת רשות גורם קטרוג יצר הרע וכמו שנאמר (דברים יא, טו – טז): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה וגו'" שאין היצר הרע שולט אלא מתוך שביעה וכמו שאמרו בספרי (עקב ז) ובגמרא (ברכות לב ע"א) וזוהר הקדוש (ח"ב קנד ב) וכתיב (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…" שהוא עצה שלא תביא השביעה לקטרוג היצר הרע שעל ידי ברכת המזון שמכיר כח הנותן שה' יתברך הוא המאכיל. וכשהוא יתברך הנותן אין בו מערבוב הרע כלל והוא רק מסיטרא דטוב.
הגדלת השמחה וההנאה ע"י הדגשת החוסר שקדם
ספר הכוזרי (ג, יז):
אמר החבר, ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכונה והבנה, מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עליה למי שחננה וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה. כמו שאתה אומר שהחיינו וקימנו, וכבר היית מזומן למות ותודה על שהחייך, ותראה זה ריוח, ויקל בעיניך החולי והמות כאשר יבא, מפני שכבר חשבת עם נפשך וראית שרוחת עם בוראך, שאתה ראוי להעדר ממך כל טוב בטבעך כי עפר אתה, והטיב לך בחיים וההנאות, ותודה על כן, ובעת שיסירם ממך תודה ותעבוד ותאמר (איוב א, כא): "יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ", ותהיה נהנה כל ימיך.
קישורים:
מקורות נוספים:
