דברים יב:
יח כִּי אִם-לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
יט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רכט:
היא, שהזהירנו מעזוב הלויים והתעלם מהם בנתינת חקיהם ושמחתם ברגל. והוא אמרו: "השמר לך פן תעזוב את הלוי". ולשון ספרי: "השמר" בלא תעשה, "פן תעזוב" בלא תעשה.
מצווה לקיים את לומדי התורה בתוכינו
ספר החינוך:
שהוזהרנו שלא לעזוב הלוים ולא נתרשל מהשלים להם חוקם, כלומר שלא נשהה להם מעשרותם, וכל שכן ברגלים, שאנו מוזהרין עליהן ביותר, כדי לשמחן במועד, ועל זה נאמר: "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך".
משרשי המצוה. לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל, אשר בחר לו לעם ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה' אנשי אמת, אנשי שם. ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה, הביא עצות מרחוק, לסבב דרכים, להיות עסקם בחכמה ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים, למען ילמדו לדעת את ה' מקטנם ועד גדולם, ויעמוד זרעם ושמם קיים לעולם. ומן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם, היה להיות שבט אחד כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, לא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, וכל זה, להיות סבה אליו, להוציא עתותיו על כל פנים, ללמוד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם, בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. ועל כן, בהיות השבט הזה נבחר, הוא וזרעו לעולם, אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם, ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחיתם, פן תתבלע חכמתם, בחסרון חוקם. ומן היסוד הזה, באה על כל ישראל האזהרה, כפולה בזה הכתוב ב'השמר' ו'פן', לבלתי עזבם ולבלתי התרשל כלל בכל ענינם. והזכיר להם באזהרה האדמה, שאמר: "כל ימיך על אדמתך", לומר, הזהרו מאד בהם, כי לכם נחלת האדמה, והשם, שהוא מצמיח זרועיה הוא נחלתו, כלומר ואל תחשבו להתגאות כנגדו, בשביל נחלתכם באדמה, כי הוא הגביר. או נאמר, שהזכרת האדמה הוא לומר, כי צריך הוא אליך על כל פנים, שאתה בעל הנחלה והכל צריכין אליה, שכל מי שאין לו קרקע, אפילו יש לו כמה כספים צריך הוא רחמים, כי הכל מן הקרקע, ואין כל דבר קיים לו לאדם, שיהא לבו סמוך עליו כמוהו, ובעלי הקרקעות הם המגדלים עגלי מרבק וברבורים אבוסים, להם תרנגולות פטומות ויוני שובך גדיים וטלאים, וכדרך מלכי ארץ ושריה, יביאו להם עובדי האדמה מכל אלה בחגים, הוזהרו בני ישראל לעשות כמו כן ללוים, ועל זה נכפלו כמה אזהרות בכתוב בכמה מקומות באומרו [שם י"ד, כ"ז] "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו", וענין אומרו "אשר בשעריך" אין הכוונה שיחזרו על הפתחים חלילה, רק לומר שאין לו נחלת קרקעות כמו לישראל.
דיני המצוה מבוארים בכתוב.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן.
ועובר על זה ועוזב את הלוי מלשמחו ומשהא ממנו מעשרותיו ברגלים עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.
ובמצוה הזאת יש ללמוד לכל מבין, לסעוד ולהטיב אל כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, כי הם המעמידים דת האמת ומחזקים האמונה, מרבים שלום בעולם, ואוהבים הבריות ושמחים בישוב המדינה. בצדק יחזו פנימו כל הצריך חנינה, ואין להם פנאי לשוטט בחוצות אחר מחיתם הנה והנה, על כן המרחמם ומבקש תועלתם ירוחם מן השמים וחלק כחלק יאכל עמהם לעולם הבא.
קישורים:
מקורות נוספים:
