דברים כא:
י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רכא:
היא שצוונו בדין אשת יפת תואר, והוא אומרו יתעלה (דברים כא, יא): "וראית בשביה" וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ראשון מקידושין (כא ע"ב- כב ע"א).
להמאיס בעיניו את אשת יפת תואר
ספר החינוך:
שנצטוינו באשת יפת תואר לעשות לה כמשפט הכתוב בפרשה זו, שנאמר (דברים כא, יא): "וראית בשביה אשת יפת תואר". כלומר, שתהיה יפה בעיניו (עיין רמב"ם מלכים ח, ג). וענין הציווי בה שיביאנה הישראל אל ביתו ויצוה אותה לגלח ראשה, ולגדל צפורניה, ולהסיר מעליה הכסות הנאה שהביאה מביתה, שכן הייתה דרכם של האומות שבנותיהם מתקשטות במלחמה לזנות, וירשה אותה לבכות אביה ואמה חודש ימים כרצונה. אלו הן הדברים המפורשים בכתוב בדין אשת יפת תואר, ומן הדומה שעל כל אלה יבוא חיוב העשה.
ומשרשי המצוה, אמרו זכרונם לברכה (קדושין כא ע"ב) לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירהּ הכתוב, ישאנה באיסור, לתוקף יצר לב האדם רע בעניין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וציוה לגלח ראשה כדי לאבד תואר שערותיה הנאות, ולגדל צפורניה כדי לנוול תואר ידיה, ושירשה אותה לבכות חודש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה, גם חייב הכתוב שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחודש הראשון, והכל להמאיסה בעיניו שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בניוולה. ואמרו מן המפרשים (ר"ת קדושין כב ע"א תוס' ד"ה שלא) שהיתר יפת תואר ביאה ראשונה היא בגויותה, וקרובים דבריהם, אחר שההיתר שלה הוא מפני תוקף יצר הרע, אבל מהם שאמרו שאינה מותרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן, וגם בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) חלקו על זה.
דיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין שם) שאשת יפת תואר בין בתולה, בין בעולה, בין אשת איש. ואין מותר ליקח שתים, שנאמר: "בה" ולא "בה ובחברתה". ומה שאמרו (שם כב ע"א) שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית, שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל עניין ואפילו בפירסום. וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגירות נושאה בכתובה וקידושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה שנים עשר חודש ומשלחה לנפשה. ואחר חודש הבכייה ממתין לה שני חודשים עוד. ואם נתעברה מביאה ראשונה, הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קדושין סח ע"ב), בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תואר הייתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנישואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומותרת להינשא לאמנון, וכן הוא אומר (שמואל ב יג, יב): "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". ויתר פרטי המצווה בקידושין פרק ראשון (כא ע"ב- כב ע"א) ובסנהדרין (כא ע"א).
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היתה להם רשות ויכולת בידם להילחם. והעובר על זה ולא עשה המעשים שזכרנו ביטל עשה זה.
להוציא נשמות קדושות שנמצאות בין הגויים
אור החיים (דברים כא, יא):
רבותינו ז"ל אמרו (קידושין כא ע"ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להילחם להם.
אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל (זוהר חדש בלק נ"ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות.
עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור, וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור… ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים.
והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע כאומרו (קהלת ח, ה): "שומר מצוה לא ידע דבר רע"… לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו' שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה… שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור זה יעירך שלדבר טוב חשקת…
והנה לפי שיש שתי בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה, לזה יצו ה': "והבאתה אל תוך ביתך" וגו' וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו: "והיתה לך לאשה" אם יחפוץ, זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע.
ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה': "וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה" וגו' וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה, דקדק לומר "בה" להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב.
קישורים:
מקורות נוספים:
