דברים כא:
א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.
ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.
ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל.
ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.
ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.
ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.
ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.
ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.
ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפא:
היא שצונו לערוף את העגלה במצותה כשנמצא חלל בשדה ולא נודע מי הרגו. והוא אמרו יתעלה כי ימצא חלל וגו', וזהו דין עגלה ערופה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון מסוטה (סוטה פרק ט).
לשמוע מהציבור כל מה שיודעים על הרצח
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מ):
ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת – כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך (כמו שבא הפרוש בדברי רז"ל) – ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו. ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה שלא ירבו דברי בני אדם שאולי בפרסום הענין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההורג כי אחר שיאמר אדם ואפילו אשה או שפחה פלוני הרגו – לא תערף העגלה. וכבר נודע שמי שידע ההורג וישתוק ממנו והם העידו האלוה על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם גדול. אם כן אפילו אשה אם תדעהו – תאמר. ואחר שיודע – הגיעה התועלת שאם לא יהרגוהו בין דין המלך יהרגהו שיש לו להרוג באמתלאות ובדדמי. ואם לא יהרגהו המלך גואל הדם יהרגהו ויערים עד שיתנכל אליו להרגו. הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא – לפרסם ההורג. וחיזק זה הענין בהיותו המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם שבעל הארץ ההיא יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם:
ספר החינוך:
שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן (פרוש איתן שמימיו שוטפין בחזקה) (פרק ט מהלכות רוצח הלכה ב). וענין המצוה הוא כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפורש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כא, א): "כי ימצא חלל" וגו' עד גמר הפרשה. וזהו ענין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ"ט).
משרשי המצוה. כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רבה במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקם ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ').
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מה ע"ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה "באדמה אשר יי אלהיך נותן לך". וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרֻבה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה רבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא (בבא בתרא כג ע"ב) רב וקרוב הלך אחר הרב. ואף על פי שרב וקרוב שניהם דאוריתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרב הרב עדיף.
ומהיכן מודדין? מחטמו של הרוג. ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה, ודין רחיצת הידים, ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, ודין מה שאמרו (סוטה מד ע"ב-מה ע"א) חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת סוטה.
ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכענין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחלה ויצאו זקניך ושפטיך על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה (שם מד ע"ב) שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר (שם מה ע"ב), לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.
כפרה על הדם שנשפך
משנה סוטה (פרק ט משנה ו):
זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.
והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל". לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם.
מדרש תנאים (דברים כא, א):
"כי ימצא חלל" למה נאמר? לפי שהוא אומר (במדבר לה, לג): "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו", אבל אם לא נמצא ההורג לא שמענו! תלמוד לומר: "כי ימצא חלל באדמה" – בא הכתוב ללמד על עגלה ערופה שתהא מכפרת על שופכי דמים. לכך נאמרה הפרשה.
לא הניחו לו לעשות פירות
תלמוד בבלי, סוטה (מו ע"א):
אמר ר' יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל? אמר הקב"ה: יבוא דבר שלא עשה פירות וייערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות, מאי פירות אילימא פריה ורביה, אלא מעתה אזקן ואסריס ה"נ דלא ערפינן, אלא מצות.
משום צרי העין
תלמוד בבלי, סוטה (לח ע"ב):
ואמר ר' יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר (דברים כא): "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו. לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה".
הכהנים יכולים לזהות הרוצח בקהל
ספורנו (דברים כא, א):
"לשרתו ולברך" ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ: " ואל" פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. באופן שהם בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם כמו שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו ויתגלה הדבר:
שיעור הלוויה כשיעור השכינה
כתבי האר"י, שער המצוות (פרשת שופטים):
מצות הלויה כתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. ואמרו חז"ל שלא פטרנוהו בלא לויה כו'. חז"ל הודיעונו, כי שיעור הלויה הוא מיל. וסוד הדבר הוא, כי יום השבת הוא יסוד, ושיעור תחומו, אלפים אמה, שהוא מיל. ונמצא כי השכינה שהוא מלכות, שיעורה מיל. גם בינה לבין היסוד הוא מיל, ולפי שהאדם בלכתו לדרך, צריך שתלוהו השכינה, בסוד צדק לפניו יהלך. לכן האדם המלוה אותו, צריך שימשיך עליו את השכינה שתלך עמו, וזה ע"י הלויה ששיעורה הוא מיל, שהוא שיעור השכינה כנזכר.
היבטים בעידן המודרני
חיי אדם יקרים ומוקרים
"משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה ; משרבו המנאפים פסקו המים המרים" (סוטה פרק ט'). דין עגלה ערופה הוא מצוה מפורשת מן התורה ודיני סוטה על פרטיהם ודקדוקיהם תופסים פרק שלם בתורה, ושניהם יחד הם מסכת שלמה במשנה – ואעפ"כ אין להם תוקף אלא על רקען של הנחות מציאותיות מסויימות : שחיי אדם יקרים ומוקרים, ומציאת "חלל באדמה… נופל בשדה לא נודע מי הכהו" מזעזעת את החברה; שרוח של טהרה וצניעות שרויה במשפחה ובציבור על אנשים ועל נשים כאחד, ומעשיה המכוערים או הנראים ככיעור – של אשה אחת פוגמים ברוח זו. אולם במציאות ההיסטורית נעשים חיי אדם הפקר ("שפיכות דמים הוא דזיל" במקדש עצמו ! יומא כ"ב), ואוירה של פריצות וזימה שלטת בעולם (הושע ד', י"ד), וממילא נעשו מצוות אלו חסרות משמעות והן בטלות ומבוטלות.
ישעיהו ליבוביץ', "הדת במדינה והמדינה בדת", פורסם ב"בטרם", קמ"ח/ט 1952 וגם בספר יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.
קישורים:
מקורות נוספים:
