ספר דברים כב:
ו כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל-הַבֵּיצִים לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים.
ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שו:
הזהירנו שלא נקח קן צפור בעת הצידה האם והבנים. והוא אמרו "לא תקח האם על הבנים", וזה הלאו ניתק לעשה והוא "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", וכל זמן שלא יהיה אפשר לשלח ולקיים עשה שבה כגון שמתה האם קודם שישלחנה לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף חולין. (ספר קדושה הלכות שחיטה פי"ג).
להמעיט בצער בעלי חיים
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מח):
וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד. כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון, אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם…
וזהו הטעם גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהם בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לאמן, אינן ראויין לאכילה. וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים. ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל, כיון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים. ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה להן התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.
ספר החינוך:
שלא נקח קן צפור האם והאפרוחים או הביצים בכללו, אלא שנשלח האם, ועל זה נאמר (דברים כב, ו) לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים.
משרשי המצוה. וקצת דיניה וכל ענינה כתבתי בעשה שלו שבסדר זה (מצוה תקמה), תראנו משם, ושם דברנו גם כן על הלאו הזה שהוא ניתק לעשה דשלח תשלח את האם. וכבר למדונו זכרונם לברכה במסכת מכות פרק אלו הן הלוקין (טו, ב) שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, קִִיֵֵם עשה שבה פטור, לא קים עשה שבה ואי אפשר לו לקימו עוד חיב מלקות, וכדאתמר התם, דאמר לה רבי יוחנן לתנא, תני קימוֹ ולא קימו, וזו היא הגרסא הנכונה (כגרסת הרי"ף והרמב"ן שם). ומן הדעת הזו למדנו, שכל זמן שמתה האם או שִלחה אדם אחר שחיב, ואף על פי שעכשיו לא בִטל הוא העשה בידיו, שהרי לא המיתה הוא אלא שמתה מאליה, ואין צריך לומר שאם המיתה הוא בידיו שחיב לכלי עלמא. אבל כל זמן שֶשִלחה קֹדם שתמות, אף על פי שלא שלחה בשעה שלקחה מן הקן לא בטל הלאו ולא העשה, מכיון שהתורה נתקו לעשה, והרי קימו. ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן, דשמא תמות האם או המשלח קדם שלוח ולא יוכל לתקן, ועוד שהזריזין מקדימין למצות, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה-טּוֹב (משלי טו, כג).
שלא תהיה בנו מידת האכזריות
פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה (שם):
והטעם כי אכזריות הוא בלב להיות אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה (הושע י, יד).
[הראב"ע הרחיב מעט את לשונו במצווה אחרת על הפסוק (שמות כג, יט) "לא תבשל גדי בחלב אמו" וז"ל: ואין לנו טעם לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה, כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך (ויקרא כב, כח) "וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ…". גם "לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים".]לרחם על בעלי החיים ושלא יהיה מכחיד את המין
פירוש הרמב"ן על התורה (שם):
גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם,
או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא…"
ראוי ששלוחי מצוה לא יהיו ניזוקים
צפנת פענח, פרשת כי תצא
וראיתי להרמב"ם ז"ל במורה בחלק ג' פרק [מח], שפירש טעם המצוה משום רחמנות, ואמר, "אל תשיבני ממה שאמרו משתקין אותו, שזהו על דעת שאין טעם למצוות, אבל אנחנו על דעת שהמצוות יש להם טעם":
ותמהני הרבה, וכי אפשר לדחות משנה זו מהלכה, והלא הלכה פסוקה היא… ונראה לפרש טעם הכתוב, כי צפור זה אינו מצוי אצל בני אדם אלא מצד ההכרח – בשעה שעוסק ביישוב העולם ובקיום המין; כי לצורך עצמה בהרים ובגאיות ובמדברות מצאה ביתה, אבל לגדל בניה צריכה לבא אל היישוב. והקב"ה הטביע בה שאף על פי שהיא מתרחקת מאוד מרשתות ומכמורות בני אדם, וכשיתקרבו אליה תגביה עוף כמו שנאמר (משלי א, יז), "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף"; עכשיו לצורך בניה יושבת וכורעת עליהם. ועל כן אמר כאן הכתוב "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך", כלומר אין דרך צפור כנף להקרה לפני בני אדם, כי בהתקרב האדם אליהם יגביהו עוף; אבל מהיות שנעשה קן וצריכה לרבוץ "על האפרוחים או על הבצים", אתה מתקרב אליה והיא נקרת לפניך, כי לא תוכל לקום לברוח מפניך ועל כן ידך שולטת בה, כמו שנאמר (ישעיה י, יד), "ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסוף ביצים עזובות וגו'". אמר אינו בדין שתיקח האם כל זמן שהיא על הבנים, כי בסיבתם היא נמסרת בידיך – לעשות מצות בוראה, וראוי ששלוחי מצוה לא יהיו ניזוקים. לפיכך "היתה מעופפת ואין כנפיה נוגעות בקן פטור", שהרי לא היתה עסוקה במצוה ויכולה היתה לברוח, וכן "היו אפרוחים מפריחים או בצים מוזרות" לאו במצוה עסיקא. אבל "שלח תשלח את האם" – שהיא העסוקה במצוה, "ואת הבנים תקח לך" – שלכך נוצרו לצורך בני האדם. ואמר "למען ייטב לך", בכל עת שאתה עוסק במצוה לא תהא ניזוק, ועל ידי כן אתה מקיימה ואתה מאריך ימים לעולם שכולו ארוך (קדושין לט, ב):
ועלה בידינו, שאף על פי שמצוה זו יש בה רחמנות לבלתי שחתה, אינה אלא גזרה מחוייבת, לפי שאינה נתפסת אלא על ידי קיום מצות בוראה. ועל זה אמרו "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך", כלומר שלמדנו מידת רחמנות בהגיעו עד הקן צפור לרחם, ואין הדבר כן, אלא ב"קן צפור" דוקא אמרה תורה לרחם, מפני הטעם שנאמר בה:
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצווה הבאה תקמה >>
מקורות נוספים:
