דברים כב:
ח כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קפד:
היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם, וכן כל המקומות המסוכנים והרעועים כלם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה, והוא אמרו יתעלה (דברים כב, ח) "ועשית מעקה לגגך". ולשון ספרי "ועשית" זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבבא קמא.
צריך לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם
ספר החינוך:
להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר (דברים כב, ח) "ועשית מעקה לגגך". והעניין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כתל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהווה ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה.
משרשי המצוה. לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ע"ב) "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם "לגו אתון נורא יקידתא" "ושער ראשיהון לא איתחרך". ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מוות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פרשתא ח') שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס (ועיין שבת לב ע"א). ועל הדרך הזה תראה רוב ענייני הכתובים בכל מקום, כי גם בהילחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל עניינם כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה ג ע"א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם הייתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפל הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושיעור גובה מעקה עשרה טפחים.
והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה (רמב"ם הל' רוצח פי"א הל' ה- ז) כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו (חולין י ע"א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גלויין כדי שיצא הרחש מאזן כלי וישתה. ואמרו בענין זה, שיש משקין שיש בהן משום גלוי ומהן שאין בהם משום גלוי. ומחשש זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר, ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכה שחין, או מצורעין, או זיעה, שכל זיעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה בטל עשה זה, וגם עבר על לאו ד"לא תשים דמים בביתך", כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה תקמז) בעזרת השם.
מואס ברצון הבורא בחייו
באר הגולה (חושן משפט תכז,צ):
נראה לעניות דעתי הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכול', וליתן להם שכר טוב בעמלם והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו.
קישורים:
מקורות נוספים:
