דברים כב:
ט לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רטז:
שהזהירנו מזרוע תבואה בכרם, וכן שאר ירקות, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, והוא אמרו יתעלה (דברים כב, ט) "לא תזרע כרמך כלאים". לשון ספרא (שם) "לא תזרע כרמך" מה אני צריך והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יט) "שדך לא תזרע" וזה יכלול בלי ספק הכרם והזרעים, אמרו מלמד שכל מקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. ודע שכלאי הכרם אינן אסורים מן התורה אלא בארץ לבד והוא לוקה מלקות דאורייתא בתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אמנם הרכבת אילן לוקה עליו בכל מקום ואזהרה ממנה נכנסת תחת אמרו (שם) "שדך לא תזרע כלאים". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים.
ספר החינוך:
שלא לזרע כלאים בכרם – שלא לזרע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים, ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט)? מלמד שכל המקים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. וכלאי הכרם פרשו זכרונם לברכה (קדושין לט ע"א), שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים, וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חיב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, דהכי משמע להו כרמך כלאים, כלומר, דבעינן כלאים לבד מכרמך.
משרשי מצות כלאים כתבתי על צד הפשט כמנהגי, בלאו דהרבעה בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד), וקחנו משם. ועדין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האסור בכרם דבעינן בו כלאים מלבד הכרם? ואולי נאמר, כי מהיות כרם דבר חשוב מאד וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן, ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כלם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאוריתא אלא מדרבנן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות טו ע"א), שאין אסור משום כלאי הכרם מן התורה, אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן, וכן אסרו רבנן לזרע מיני תבואות, וכן ירקות בצד הגפנים, או לטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה, לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר, ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש, ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין הכל, ואפלו הקש של התבואה והעצים של הגפנים, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע וגו', ודרשו זכרונם לברכה (קדושין נו ע"ב) פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לשרף, כמו שנכתב בסמוך (מצוה תקמט). ויתר פרטיה מבארים במסכת כלאים.
ונוהג אסור כלאי הכרם בזכרים ונקבות, מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפלו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כמו שבארנו בסדר קדושים (מצוה רמה) החמירו זכרונם לברכה בכלאי הכרם לאסרן אפלו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שאסורים בהנאה בארץ, כמו שמפרש טעם זה בסוף פרק ראשון מקדושין (לט ע"א).
והעובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן, אבל לענין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען, עד אחר השרשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה ע"א): זרוע מעקרו בהשרשה, זרוע ובא בתוספת.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצווה הבאה תקמט.
מקורות נוספים:
